כשהייתי קטן מישהו סיפר לי שאוטובוסים היו פעם אוטואים רגילים
שאכלו יותר מידי. היום אני יודע שזה לא נכון.
למה נזכרתי בזה עכשיו? יכול להיות שיש קשר לעובדה שהחברה שלי
היתה בפיצוץ של אוטובוס... יותר נכון, היתה מאחורי האוטובוס
כשהוא התפוצץ. למזלה, היא כמעט ולא נפגעה - רק כמה שריטות
וחבלות קלות. אני איתה עכשיו, ובכלל, בימים האחרונים. מנסה
לעזור להתגבר, מנסה להקל. המבקרים עדיין ממשיכים להגיע, שואלים
איך המרגש, מבקשים לשמוע את הסיפור. אני לא ממש יודע איך
להתמודד עם זה, מרגיש קצת תלוש. שומע אותה ברקע, מספרת, שוב,
את קורות אותו הבוקר. איך היתה בדרך לעבודה. איך יצאה באיחור
כי "מישהו" חסם אותה בחנייה (ובאופן מפתיע, בכל פעם שהיא מגיעה
לקטע הזה, כל המבטים ננעצים לפתע בי). איך בדיוק נתקעה בפקק,
מאחורי האוטובוס, ואז, פתאום, בום. אין לי כוח לזה שוב. אני
יוצא לסיבוב.
לא שאני מזלזל בטראומה הרגשית שבוודאי עברה, אבל לו היה מדובר
במישהו אחר, אני בטוח שהייתי מפרגן הרבה יותר. בכנות, העניין
כבר מתחיל להימאס עלי. אני מכיר אותה כבר מספיק זמן כדי לזהות
כשהיא מגזימה בתגובות. רואה אותה מראה לכולם את השריטות, בכל
פעם מחדש, ואני יודע שלפחות חצי היו שם עוד קודם. אני שותק,
נותן לה ליהנות מחום הזרקורים. אולי כך תחזור מהר יותר לשגרה.
האמת שכבר מזמן חשבתי להיפרד ממנה, אבל עכשיו, אם אעשה זאת, זה
ייראה ממש לא יפה. אז אני תקוע, לכוד.
נתתי לגלגלים להוביל אותי בין הרחובות. לפתע הבחנתי שאני נמצא
בצומת בה הכרנו. זה היה לפני שנתיים. ואו, כבר עברו שנתיים?
היא משכה את תשומת ליבי ממרחק ארבעה נתיבים הצידה. יפה, עגלגלה
במקומות הנכונים, מלאת ברק. הוקסמתי. נשביתי. פקק התנועה זרם
בעצלתיים. קרבתי אליה לאט, חוצה נתיב אחר נתיב. תמיד הייתי
ביישן, ההתחלות מעולם לא באו לי בטבעיות. את השיטה למדתי מחבר.
תאונה, קלה כמובן, מסייעת פלאים בשבירת הקרח. עברתי לנתיב שלה,
מאחוריה. חיכיתי שיתחלף לאדום, והמשכתי בגלישה איטית גם לאחר
שהגיעה לעצירה. טראח. "סליחה, לא שמתי לב... בואי נחליף
פרטים...". היה שווה לעקם את הפגוש בשבילה, כך לפחות חשבתי אז.
לקחתי אותה לדרייב-אין. בפגישה השנייה היא כבר חנתה אצלי עד
הבוקר. אחרי זמן לא רב עברנו לחנייה משותפת.  כשהייתי לידה,
הבוכנות שלי רעדו. המצתים היו מאבדים את התיאום. הרדיאטור היה
מעלה עשן. אם זו לא אהבה, אני לא יודע מה כן. הבעיות התחילו
מאוחר יותר, כשהשגרה השתלטה על היומיום, והיא עליי. החברים
ניסו להזהיר מההתחלה. אמרו שאני לא שם לב איך היא מוציאה לי את
האויר מהגלגלים. אני מסתכל לאחור ולא מאמין כיצד הייתי כה
עיוור. נזכר איך הייתי נותן לה מהסולר שלי בכל פעם שהיתה
מבקשת, איך הייתי מנקה עבורה את החנייה, איך הייתי מביא לה
תליון ריחני בצורה של עץ אורן בכל סופשבוע, בשביל המראה
האחורית. היא מעולם לא החזירה אפילו "תודה". הגיע הזמן שאוריד
את הגלגלים אל האספלט המאובק, ואקח שוב את השליטה על ההגה של
עצמי! האצתי משם.
עברתי ליד המקום בו אירע הפיצוץ. כתם הפיח נותר על הכביש גם
אחרי השבוע שחלף, עדות אילמת. בתחילה, היה בי כעס על אותו
אוטובוס, שהחליט להתפוצץ כך לפתע, ואילץ אותי להאריך את סבלי
במחיצתה. כעבור זמן מה הגעתי למסקנה שכנראה לו זה כאב יותר...
"בערה ספונטנית", הכריזה התקשורת. עד לא מזמן רק אגדה
אורבאנית, צ'יזבט. אתה יכול לנסוע לך בשלווה, ואז, פתאום, משום
מקום, בום. אף אחד עוד לא הבין את הסיבה, ולמה זה קורה דווקא
לאוטובוסים. אולי יסתבר שזה בכלל משהו תורשתי. לא שאני גזען,
כמובן. אם כבר מזכירים גזענות, אז לאמא שלי בכלל יש קטע עם
הגרמנים. הכל בגלל שפעם איזה "וולקסווגן" "חתך" אותה בסיבוב.

הם מסכנים, האוטובוסים. לא מספיק שהם מתפוצצים, עכשיו גם כולם
מתרחקים מהם. אני חושב שהמדיניות של לתת להם נתיב נסיעה משלהם
ממש משפילה. כמובן שיש את הנימוקים המוכנים מראש, ש"זה יותר
יעיל לתנועה... אה... וזה לא נגדם, זה לטובתם... ו... וזה כדי
לתת להם כבוד, כן... כבוד... זה מה שזה".
הבזק אור מאחוריי אותת שצולמתי, שוב, על ידי מצלמת מהירות. גם
ככה אני כבר שקוע עמוק בבוץ עם אלה שם למעלה, שמנהלים לנו את
הרמזורים ואת החיים. פעם צולמתי כשעברתי ליד פרה, ומהזווית
נראה כאילו דרסתי אותה. כמה פעמים צריך להסביר שבמקרה נסעתי לי
לתומי, והיא הלכה לצד הכביש והחליטה לרדת מהשוליים בדיוק
כשהמצלמה צילמה. זה שהיתה פרה, ועכשיו אין, לא אומר ששחטתי
אותה!
דיי! נשבר! החלטתי לעשות מעשה. כיוונתי עצמי לעמוד הקרוב ביותר
והאצתי. נשכתי את מכסה המנוע, משתנק מהחבטה. חזרתי על הפעולה
עד שנשרה מעלי לוחית הזיהוי. באופן דומה נפטרתי מהלוחית
האחורית. פגושים כתושים, מקרטע, פניתי לכוון האוטוסטראדה.
חופשי ממנה, חופשי מהסימון שלהם, חופשי מפרות קדושות. חופשי.