לפתע לא היה כלום. כלום, מלבדו. העולם שסביב דהה בין רגע, נעלם
אל תוך ערפל השכחה. כל מהותי מתנקזת כעת לנקודה יחידה, מכוונת
לעברו. והוא עולה, ועולה, ועולה. הזמן כמו קפא במקומו, ירא אף
הוא את המעמד. והוא עולה, ועולה, ועולה. ושקט מוחלט, מלבד
תיפוף עמום, מהדהד, הולך ומאיץ. הלמות ליבי. והוא - עולה,
ועולה, ועולה, סובב אט-אט סביב צירו. כל הקפה שולחת גל הדף אל
המרחב, החותך את האוויר ברעם עמוק, כמו מגיע ממעמקי האדמה. כל
הקפה מחסירה מליבי פעימה. והוא נוצץ לאור הדמדומים, והברק הולך
ונעצם עם סיבובו סביב עצמו, עד כי מסמא אותי באור לבן, מתכתי,
העוטף את האופק. ושוב דוהה, עת ממשיך בסיבוב, ממשיך לעלות.
ועולה, ועולה, ועולה. ואז -

                                           נעצר.

תלוי בין שמים וארץ, כמו מוחזק בין אצבעותיה של יד אלמונית.
האם יד הגורל היא?
אשטוף את עיניי ממרומי הגבעה, כמו מבחין לראשונה בהמון שלמטה,
פרוס ממרגלותיה ועד הרחק ככל שתראה העין, כשטיח אנושי.
חרבותיהם נוצצות כים של פנינים תחת הילת בין הערביים. שני
מחנות, עומדים כאחד, קפואים במקומם, ועיניהם נשואות אל-על.
מיישר מבטי אל הדמות הניצבת מולי. כמוני, עוטה גם הוא שריון
קשקשים מוזהב. כמוני, עטור גם חזהו בסמלים. כמוני, גם על כתפיו
נחה גלימת המצביא.
אף הוא מתבונן בי כעת. עיניו לבנות, פניו חיוורים, פיו צר
ומתוח. כמו שלי. שנינו נושאים שוב עינינו אל המרום, אל החפץ,
אשר כעת מתחיל בשובו כלפי מטה, כמו יד עלומה הרפתה אחיזה.
יורד, ויורד, ויורד. ליבי מגביר הלמותיו. שוב סובב הוא סביב
עצמו, כעת בכוון ההפוך. בשנית, מתמוסס העולם מכל עבר. ושוב
קיים רק הוא. ושוב קיימים רק שני צדדיו.
ויורד, ויורד, ויורד.
כשיחבוט לבסוף באדמת הטרשים בנקישה מתכתית עמומה, גורלות
ייחרצו.
יורד, סובב סביב עצמו.
שחור, ולבן.
יורד.
חיים, ומוות.
יורד, ויורד, מתהפך שוב.
מנצח, ומובס,
והסכם של כבוד.
ויורד, ויורד, ויורד.
האם עץ, או שמא פלי?