רציתי לומר לך ששוב חלמתי עלייך בלילה.
לא משהו כחול, אלא סתם חלום.
עוד חלום.
בחלום לבשת את אותה חצאית, ואותה חולצה, ובאותה דרך סידרת את
שערך, כפי שאני זוכר שנהגת לעשות בעבר.
הייתי כל כך רגוע, כל כך שליו, כל כך נינוח, באותו הרגע בו
ראיתי אותך שם, באותו הרגע בו דיברנו.
הרבה זמן לא דיברנו.
יש כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לך אז, ולא אמרתי.
ושמעתי את קולך, וגם לך היו דברים שרצית לומר לי, ולא אמרת.
ואז אמרת שאת רוצה להיפגש איתי, ואני לא ציפיתי לזה.
הייתי מופתע. לא חשבתי שתגידי את זה.
אבל באותו זמן, למרות שהייתי מופתע לגמרי, הרגשתי גם שמח בגלל
זה.
ככל שאני חושב על זה יותר, זה יותר משמח אותי.
ואז קמתי בבוקר,
והבנתי שהכל חלום.
שוב לחלום את אותם חלומות, חלומות כוזבים, חלומות מתגרים, זה
כואב.
במציאות שלי את איננה.
את קיימת רק בחלומותיי.
ואני מנסה למצוא אותך מחוץ לחלומות, אני רוצה לפגוש אותך, ואין
לי שמץ של מושג איך לעשות את זה.
אולי את רק פנטזיה, אולי את רק יצור דימיוני שחי בתוך החלומות
שלי, אבל אני כל כך רוצה למצוא אותך.
אני שואף וחולם על זה.רק להגיע ולראות את זה. רק לחוש ולטעום
את זה. רק להרגיש ולחשוב את זה. רק לחיות ולנשום את זה. רק
לדבר ולספר על זה. רק לשמוח ולצחוק על זה.
ולעתים לכאוב ולבכות עם זה. רק להתרגש, להתלהב ולצעוק את זה.
ולא רק לחלום חלומות על זה. להראות לעולם, שבאמת יש לי את זה.
להתייצב מול העולם שללא הרף לועג לי. ולשיר איזה שיר אהבה
המתנגן בראשי שלי.
ואז אני מתעורר.
את לא פה, לא לידי.
ואני רוצה שוב להיות לידך, שוב לדבר איתך, שוב להרגיש שהכל
בסדר, ואני כל הזמן נזכר באותם חלומות.
אני לא רוצה יותר לחלום, אני רוצה להיות איתך במציאות.
להפסיק לדמיין דברים, להפסיק לחיות בחלומות, ולהתחיל לחיות
במציאות, במציאות טובה יותר.
מציאות בה את נמצאת בעולמי.
מציאות שאני אשמח לחיות בה.
ואני ממשיך לרצות את אותם הדברים, ואת ממשיכה להופיע בחלומות
,
ואני ממשיך לכתוב, ואת ממשיכה להופיע בחלומות,
ואני ממשיך לחלום,
ואת ממשיכה להופיע בחלומות.