לא היה יכול להיות שם פחות מקורי ויותר אינפנטילי לסיפור אה?
: )


"כמה קל לפספס את עצמך במשך חיים שלמים" חשבה לעצמה סימה
כשחזרה מהפסיכולוגית שלה ביום ראשון בבוקר. היא נכנסה לביתה
הריק. היא פסעה אל עבר החדרון בו היו מאוכסנים חפציו של בעלה
שנפטר לפני שנתיים. היא עברה על תמונות ישנות וראתה אותו איתה,
"חבר טוב" היא חשבה לעצמה כשנזכרה בדמותו, אך המילה "אהוב" לא
עלתה במחשבתה אפילו לא לרגע. ובעצם כשהיא חשבה על זה היא הבינה
שמעולם הוא לא היה ממש אהובה. הוא היה ידידה הטוב שבמשך שנים
והיא רכשה לו אהבה רבה, אך אולי היתה זו רק אהבה של ידידי נפש?
אם היתה ביניהם תשוקה היה זה לזמן קצר כל כך משום שהיא לא זכרה
אפילו מתי היתה בה באמת תשוקה אל בעלה המנוח. סימה יצאה מהחדר
ויצאה לטיול קצר בחוץ, היה יום יפה והיא הרגישה שביתה חונק
אותה ולא מאפשר לה לחשוב. היא נכנסה לבית הקפה השכונתי והזמינה
עוגת גבינה וקפה קר. המלצרית שהיתה פעם תלמידה של סימה נעצרה
והתיישבה לידה, "סימה?" היא פנתה אליה וסימה שהיתה שקועה עמוק
בתוך מחשבותיה סובבה את ראשה אליה וחייכה. "הכל בסדר?" שאלה
המלצרית וסימה הנהנה בראשה, "כן, בטח.."
היא הריצה את חייה בראשה וניסתה להבין איפה היא הלכה לאיבוד.
היא תמיד חשבה שהאדם שהיא תתחתן איתו צריך להיות ידיד נפשה
ואכן היא התחתנה איתו. כנראה שמעולם לא ידעה מזו אהבה אמיתית,
מהי תשוקה ואיך זה בעצם להיות מאוהבת. היא הרגישה כמו ילדה
פתאום, אישה בת 58 שמרגישה כמו נערה בת 16 בקושי, שרק מתחילה
להבין מהי אהבה. סימה שילמה את החשבון בהיסח דעת נופפה לשלום
למלצרית וחזרה לביתה. כל הדרך היא חשבה על אילנה, הפסיכולוגית
שלה. בעיני רוחה היא ראתה את החיוך הכובש שלה, את העיניים האלה
שיש בהם כל כך הרבה קסם ונעורים שלא נגמרו ואת הצחוק הפרוע
וחסר המעצורים שלה. כשהגיעה שוב הביתה היא הרימה טלפון לאילנה
ואמרה לה שהיא מפסיקה את הטיפול אצלה. אילנה לא הבינה וסימה
ניסתה להסביר שהיא מרגישה שאין לה יותר צורך בטיפול ושמעכשיו
היא יכולה להתמודד עם עצמה בעצמה אך בסופו של דבר כשראתה שהיא
לא מצליחה לשכנע את אילנה בתירוצים העלובים הללו היא ביקשה
ממנה שתפגוש אותה בבית הקפה כדי שיוכלו לדבר. אילנה אמרה שמחר
אחר הצוהריים היא  תבוא לפגוש אותה.
כל אותו היום עד לפגישה עבר על סימה באיטיות, היא היתה מבולבלת
וכל הזמן עופפה. בבוקר שלמחרת בא אליה תלמיד לשיעור פרטי
בצרפתית וזה קצת סידר את מחשבתה אך עם זאת המחשבות שלה היו
נתונות לדבר אחד בלבד, לאילנה.
בשעה שש אחר הצוהריים היא הגיעה לבית הקפה. אילנה כבר ישבה שם.
הן חייכו זו לזו וסימה התיישבה. נעמה, המלצרית, ניגשה אליהן
ולקחה את ההזמנות שלהן, אילנה הזמינה עוגת גבינה וקפה קר. נעמה
חייכה אל סימה, "גם את?" וסימה אמרה שהפעם היא תיקח רק קפה קר
כי עוגת גבינה כל יום זה כבר מוגזם. אילנה חייכה ואחרי שנעמה
הלכה שאלה את סימה על מה היא רצתה לדבר.
סימה לקחה נשימה עמוקה, "על אתמול, על מה שהרגשתי אתמול."אילנה
הסיטה את מבטה וניסתה לחשוב מה להגיד. גם היא הרגישה את אותו
הדבר אך לא היתה בטוחה איך היא אמורה להתמודד עם זה.
"בואי אני אספר לך קצת על עצמי, טוב?" שאלה אילנה וסימה הנהנה
בראשה לאות כן.
"לפני כמה חודשים יצאתי ממערכת יחסים של חמש עשרה שנה. היא
נסעה ללונדון לבד כדי לצייר, ליצור. הפרידה היתה הקשה ביותר
שהיתה לי אי פעם, והיו לי הרבה פרידות. היא פשוט קמה יום אחד
והחליטה שהיא רוצה לסיים את הקשר. מאז אנחנו מתכתבות קצת
ובונות את הקשר בתור ידידות. לפני זה היו לי שנתיים שהייתי
לבד, פה ושם אולי היו לי ניסיונות לקשרים שלא החזיקו מעמד יותר
מחודש חודשיים ולפני כן היתה לי עוד מערכת יחסים רצינית של אחת
עשרה שנה, במהלכה גם נולדה לי הבת שלי. הקשר הזה נגמר בריב
גדול והרבה כעס. הבת שלי עכשיו בת 25 וגרה בצפון עם חבר שלה.
ואני כאן לבד כרגע, ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות איתך, איך
להתייחס אליך"
סימה היתה המומה ממה ששמעה. אילנה, הפסיכולוגית שלה היא...
סימה לא ידעה איך להגדיר את זה בראשה.. היא הגדירה זאת בתור
"אוהבת נשים".
"אני לא בטוחה מה להגיד," אמרה וניסתה לאמץ את מוחה ולסדר בו
את המחשבות הרבות אך ללא הצלחה.
"את הרי ידעת את זה לפני שסיפרתי לך"  אמרה אילנה וחייכה. סימה
חייכה אליה בחזרה וניסתה לברר עם עצמה, כנראה שהיא באמת ידעה
זאת עוד לפני זה, אם לא היא לא היתה מבקשת לדבר איתה, היא לא
היתה מעיזה להזכיר את אתמול.
"את באת אלי לטיפול כמה חודשים אחרי שמאיר נפטר משום שהיית
צריכה לעשות סדר ברגשות שלך ובמחשבות שלך, ואלו לא היו רק
מחשבות עליו ועל האבדה שלך אלא יותר על עצמך ועל חלון
האפשרויות שנפתח בפניך, הנישואים שלך הסתיימו ולא ידעת לאן
לפנות בחייך בתוכך ידעת שיש משהו שחבוי בך ושצריך לצאת. וזו
האהבה שבך. מעולם לא באמת מימשת אותה והנה עכשיו את מגלה רגשות
חדשים שלא ידעת שקיימים בך."
"אילנה, אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת אפילו איך אני
אמורה לחשוב ולאן להמשיך מפה. אתמול כשחיבקת אותי, כשניגבת את
הדמעות בעיני וחייכת אלי הרגשתי כמו ילדה בגיל ההתבגרות שפתאום
מרגישה תחושת חיים אמיתית."
"הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך שגם בי היו רגשות באותו הרגע.
יותר מזה אני לא יודעת מה להגיד לך, כל השאר תצטרכי להבין
בעצמך. את הטיפול אני באמת חושבת שנפסיק משום שאת לא זקוקה לא
יותר, וגם אם כן אני לא הייתי יכולה להיות הפסיכולוגית שלך
עכשיו. אבל אני כאן. וברגע שתגיעי להחלטה אני מחכה לשמוע
אותה."
סימה חייכה אליה ואילנה קמה ממקומה ופנתה ללכת. אחרי שיצאה היא
ישבה שם עוד מספר רגעים ואז קמה ומיהרה לתפוס את אילנה לפני
שנכנסה למכוניתה. "אילנה" היא קראה אליה ואילנה הסתובבה אליה,
"אני חייתי יותר ממחצית מחיי בלי לדעת מהחיים שלי, חייתי כל כך
הרבה שנים שלי לדעת שיש משהו מעבר למה שיש לי, ואתמול הבנתי
שיש בתוכי דברים שאפילו לא ידעתי על קיומם. גיליתי רגשות שגרמו
לי להרגיש שוב כמו ילדה ועוררו אותי, אני לא מתכוונת לפספס
אותם ולחיות את חיי כמו שחייתי עד עכשיו."
אילנה ליטפה את פניה של סימה, "אני שמחה שאת מרגישה ככה, כי
אני יותר מאשמח להיות האישה שתגלי איתה את החיים האמיתיים. ויש
לך כל כך הרבה לגלות." הן עמדו שם והסתכלו אחת על השניה, אחת
לתוך השניה ולבסוף התקרבו שתיהן ושפתותיהן נגעו זו בזו ברכות.
הן החליפו חיוכים ואילנה נכנסה למכוניתה. סימה נשארה עומדת שם
במשך כמה דקות ואז הלכה הביתה כשאת ליבה ממלאים רגשות עזים כל
כך, היא מצאה אהבה, היא מרגישה עכשיו מהי תשוקה. היא התחילה
לחיות.