מחניקה בכי, עוצרת עוד דמעה. מנסה לנשום ולעקוף את הסכינים
שבבטן שלי.

זה כמו עולם שהושמד, כמו מליון פרפרים שבירייה אחת  נפלו ארצה
מתים, חסרי רוח חיים, פרפרים שלא יעופו לעולם. הצבעים שלהם
ידהו ומה שיישאר לבסוף זה רק גופות. של מה שהיה פעם, של משהו
שהיה יכול להיות.
והפרפרים, הם שוכבים על עפר, על בוץ שבתוכו קבורים פרחים.
פרחים שפרחו וגדלו אל השמיים, אך האדמה אכלה אותם, מציאותית
מתמיד גזלה את החופש שלהם וקברה אותם בתוך החום האפור הזה.

וזה עניין של שניות עד שהבכי יפרוץ שוב, יצייר נהרות מלוחים
על פניי ועיניי העייפות יאדימו שוב ויהיה בהן ברק של עצב. לא
ברק של חיים.

ואין לי מחשבות בראש. רק זיכרון קצר של מגע שלך, מגע שהיה
הכל. כמה שניות בהם הרגשתי שלך אך ידעתי שלעולם לא אהיה. ורק
כאב עמוק עמוק שמשלט על הלב והמוח ובסופו של דבר על כל הגוף.
ועייפתי מלכאוב, ועייפתי מלהתמודד ואני רק רוצה לעזוב הכל ככה,
לעזוב הכל ולא להיות יותר.
קשה להיות אני.
ואל תעיזו לחשוב שאתם יודעים מזה
ואל תעזו להגיד שאתם מבינים
כי יש דברים שלעולם לא תצליחו.

את יודעת כמה שאני אוהבת אותך? כמה שאני רוצה אותך?
עכשיו זה לחיות בין רסיסים של בועות שהתפוצצו מזמן,והרסיסים
הפכו לזכוכית שבורה ששורטת את עורי ונשמתי, זכוכית בה אני
משתקפת ורואה עיניים נפוחות ואדומות ושבילים של דמעות על
הלחיים. והמבט המיואש שמנסה להיות רגיל ונורמאלי ושמח לפעמים.
מנסה...

את יודעת כמה שאני צריכה אותך?
אני צריכה אותך.
שתהיי פה, שתחבקי כשצריך ושתעזרי לי לעבור את זה.
וזה בטוח לא הדבר הנכון לעשות כי אני לא אצליח ככה להתגבר עליך
בחיים אבל זה לא אכפת לי. אני צריכה תרופה עכשיו, ברגע זה. לא
אכפת לי מה יהיה הלאה.
אני צריכה אותך איתי.

כשאני מחניקה את הבכי אני חונקת את עצמי.
כמו חבל שמתהדק אט אט סביב הצוואר שלי כשבסופו של דבר הוא
יחנוק ואני אגמר...

הכל מת בפנים. רק זכר לפרפרים שידעו לעוף ופרחים שיכלו לצמוח.
תקווה שנרמסה ונקברה גם היא מתחת לאדמת המציאות.
חיבוקים רחוקים מדי שנעלמים ברוח.
ואמת שהופרכה מזמן.




 
24.11.02