נראה לי שזה היה יום שישי, כשהיא באה הביתה לסופשבוע. כבר
כשהיא ירדה מהאוטובוס היא הכניסה אותי לכוננות. "עוד חמש דקות
בבית ספר היסודי". שם נפגשנו כמעט תמיד. אחרי חמש דקות היא
באמת הספיקה להגיע לשם. אני שכבתי לי על הגג של המקלט, פולטת
טבעות של עשן לאוויר. כשהיא הגיעה כיביתי את הסיגריה
והתיישבתי. חיכיתי שהיא תמעך לי את הלחי בנשיקה אבל המעיכה לא
הגיע. נשכבתי שוב לאחור והוצאתי עוד סיגריה. התחילה שיחה של מה
קורה מה חדש אבל זה היה קר ומוזר, היא נראתה לי שונה באותו
יום, מרוחקת. היא גם ישבה יחסית רחוק אלי וזה צרם לי.
כשסיימתי גם את הסיגריה הזאת התיישבתי מולה. "תביאי סיגריה.."
היא אמרה לי, ורק ניסתה להתחמק מהעיניים שלי. "הפסקת לעשן."
אמרתי והתקרבתי אליה, "ליה," אמרתי והסתתי לה את השיער
מהעיניים, "מה קרה?" היא הרימה את העיניים שלה, "גלי, קחי מטר
אחורה פליז." הסתובבתי וירדתי מהמקלט. "גלי!" היא צעקה ורצה
אחרי, "אני מצטערת". "אז שמת לב שהיית חתיכת אוטיסטית היום?"
התעצבנתי עליה. "כן, אוטיסטית כמו שאת היית פעם." היא ניסתה
לרמוז לי למה היא מתנהגת ככה אבל בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה
להגיד. "זוכרת איך זה היה לפני שנה? איך לא יכלת להוציא מילה
מהפה כשהיית איתי בלי לחשוב מאה פעם איך זה נשמע? שפחדת לגעת
בי כי לא ידעת איך אני אראה את זה?" כל כך פחדתי להבין אותה
ולרדת לסוף דעתה, ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת, לאיזה תקופה,
לאיזה אוירה שהיתה בין שתינו. "ליה..." הסתכלתי לה בעיניים
וראיתי איך היא מסיטה את מבטה במהירות, בדיוק כמו שאני הייתי
עושה אז. ראיתי איך היא שותקת כמו שאני הייתי שותקת אז. "גלי
זה מפחיד אותי... אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו. זה יותר
מדי בשבילי."  התיישבנו בתוך השער של המגרש כדורגל. התקרבתי
אליה ושמתי את ראשה על כתפי. גם אני פחדתי מהמצב הזה שהעשה לי
פלשבק כל כך חזק לשנה שעברה, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. נראה
שכל הרגשות לא נעלמו מעולם באותו הרגע ושכל השנה האחרונה היתה
רק הדחקה אחת גדולה. לא ידעתי מה להגיד לה. אז ראיתי איזה
כדורגל זרוק בצד המגרש ולקחתי אותו, התחלתי לרוץ עם הכדור
וקראתי לה לשחק איתי, היא ידעה לבעוט כמו שצריך. "את יודעת,"
היא התחילה לדבר תוך כדי משחק, "אז גם לא היה קל. למרות שלא
הרגשתי כלפיך שום דבר כזה, לא ידעתי איך להתמודד איתך. אז נכון
שהיו את הרגעים של הבלבול, שרציתי לרצות אותך, שכמעט נישקתי
אותך. אבל אף פעם לא ראיתי אותך באמת ככה ועכשיו..." אחת אפס
לטובתה. "ליה, מה את רוצה מהמצב הזה?" אני מנסה לשמור על עצמי
שלא יתבלגן אצלי כלום, לשמור על סדר, על קור רוח. "אני לא
יודעת ממש... אני רוצה אותך. אבל אני לא יכולה לצפות ממך לכלום
אחרי השנה האחרונה. את עברת הלאה." הכדור ברח לנו ורצתי להביא
אותו, התנשמתי בכבדות. היה די קר בחוץ אבל היה לי חם מהמשחק
ובפנים... כמו להבה, כמו אש שלא בטוח אם היא מחממת או שורפת.
חזרתי למגרש. אחרי דקה וחצי גול. השתווינו. "יפה לך, השתפרת"
היא חייכה. "ליה זה לא עבר לי! אמנם המשכתי הלאה אבל זה בחיים
לא נעלם!" צעקתי והבקעתי עוד גול. היא רצה לקראתי עם הכדור,
נאבקנו עליו, צמודות אחת לשניה מסתכלות על הכדור ולא מעזות
להרים את המבט, הרגליים שלנו נתקלות אחת בשניה והידיים דוחפות,
לאט לאט הדחיפות נעשו קלות יותר ויותר והמאבק על הכדור גם הוא
נחלש עד שלבסוף בעטתי בכדור הצידה, תפסתי אותה אוף גארד, ראיתי
איך העיניים שלה מתבלבלות, מתחמקות, מחפשות. ראיתי איך שהיא
כבר פונה אחורה ותפסתי בידה, שלא תלך לי עכשיו, שלא תתחמק. היא
הסתובבה אלי חזרה וחיבקה אותי. הכי חזק שרק יכלה. "ילדונת, יש
לי בכלל סיכוי איתך?" הפנים שלה נראו שלווים עכשיו, כאילו שהיא
הרגיעה את עצמה, והשלימה עם המצב ועכשיו היא מוכנה להתמודד
איתו. התחלתי לצחוק. הסתכלתי לשמיים וצחקתי. במהרה הצטרף לצחוק
גם בכי. "יש לך... יש..." הבכי התחזק. בכי מאושר ומפחד. "אז
למה הבכי מותק?" היא ליטפה לי את הראש ולקחה את ידי. טיילנו כך
ברחבי הגינה עד שנרגע בכיי. לבסוף נשכבנו על הדשא, הוא היה
קריר והיה לנו נעים אחרי שהתחממנו מהמשחק. "את בטוחה במה שאת
מרגישה?" שאלתי אותה לבסוף. "בטוחה. הכי שאפשר. כשאני שמה לב
שאני חושבת עליך בכל רגע שיש לי לחשוב, כשכל לילה לפני שאני
נרדמת אני מתגעגעת, כשאני רק מחכה לסוף השבוע לראות אותך ורצה
אליך ברגע שאני מגיעה הביתה, כשאני לא לוקחת אפילו את הפלאפון
כי לא אכפת לי מי יחפש אותי, כשאני יודעת שהחברות שלי מזה
יתעצבנו עלי שלא התקשרתי כשבאתי הביתה, וכשאני רק מאושרת לראות
אותך, אני לא יכולה להיות יותר בטוחה." הקשבתי לכל מילה שלה
ונזכרתי איך אני הרגשתי ככה אז, ואיך לקח לזה זמן לעבור...
"עכשיו את רואה מה אני מרגישה?" הנהנתי בראשי לאות כן. "אז
בסופו של דבר צדקתי, אנחנו מנט טו בי. ידעתי את זה מהתחלה."
היא צחקה קלות, "נו בסדר, את צריכה שוב להראות לכולם שאת תמיד
יודעת הכל?" צחקנו ביחד. "טוב שלא איבדת את האמונה ילדונת..."

בסוף הרי הכל צריך להסתדר. תגידו מה שתגידו אבל את האופטימיות
שלי אי אפשר להרוג. אני ידעתי שבסוף זה יקרה, ולקח לזה זמן..
אבל החיים נותנים לך את מה שמגיע לך...