"לא, אני לא עוברת".
היא עמדה שם, שיערה הברונטי שמושם מאחורי אוזניה, מנסה לפרוץ
ולחדור אל גבול הפנים. ידיה משולבות ועל פניה הבעת סרבנות.
סבלנותן של אלפי הנערות שעמדו שם, אחריה, כבר פקעה ומרחוק
נשמעו תלונות ומילים גסות. השומרים ניסו בפעם השנייה לקחתה
בכוח, אך חוזק לא חסר לה ובעזרת כמה בעיטות למקומות הנכונים
סילקה אותם מעליה.
היא עמדה שם, בשמלה האדומה שכיסתה את מה שהיה צריך לכסות ולא
יותר, עם גרביוני הרשת השחורים ולא הסכימה לנוע ממקומה.
"לא" היא פלטה והתרחקה צעד או שניים מן השער עד שנתקלה בנערה
שעמדה אחריה.  לא שונה ממנה, הייתה. שיערה שחור, ארוך מעט משלה
עצמה, עיניה חומות וידיה משולבות גם הן, כאילו בצורת חיקוי.
"את מתכוונת לעבור?" היא שאלה אותה, וחיוך מתנשא  על פניה.
משלא קיבלה תשובה, מיהרה לומר "תפסיקי להתנהג כמו תינוקת, אם
את לא עוברת, אני מוכנה לעבור במקומך".  הנערה דחפה אותה
הצידה, הביטה בשומרים לאישור ופסעה לתוך השער.  אחריה, התחילו
כל הבנות להתקדם, תוך נעיצת מבט חודרני ומאשים על הזמן שבזבזו
פה, בגללה.
לבסוף נשארה רק היא והשומרים.
"את מוכנה לעבור עכשיו, אנה?" שאל אחד השומרים בחוסר סבלנות
מופגן ובנימה מזלזלת משהו.
היא יישרה מבטה אל השער.
למה הוא חייב להיות כל כך מזמין? לו היה עשוי מברזל, חלוד
משכבר הימים וישן היה לה קל יותר לפסוע דרכו. אבל הוא כל כך
מלאכי שפשוט מזכיר לה את מה שהיא הולכת לעזוב.
כבר שנים שהיא מפחדת מהיום הזה. עוד בתור, כשהייתה צריכה
להפקיד את התמימות שלה, את הפינוק והילדותיות בידי המזכירה,
נצבט לה הלב. כל כך קשה לעזוב אותם, כל הדברים שליוו אותה במשך
שמונת עשר השנים אשר חיה, מופקדים אצל זקנה מקומטת שבחיוך
מאושר מאכסנת אותם בחדר צדדי.
היא שנאה את היום הזה, שנאה את השער הזה, ושנאה את העובדה שהיא
צריכה לעבור דרכו. הרי ברגע שתעבור את השער, הכל יהיה שונה..
תלך לצבא, תתחתן, תקים משפחה, תוליד ילדים.  כל החיים שלה יהיו
בידיה ורק בידיה.
"אני לא עוברת", היא התיישבה על הרצפה הקרה והתייפחה. "בבקשה
אל תכריחו אותי".