בערב ההוא הייתי רק ילד בן 10.
לא ידעתי שהכל הולך להשתנות. באמת שלא.
את חייבת להאמין לי. לא ידעתי.
מה את מצפה מילד בן 10 לחשוב כשהוא ישמע על זה?
ומה את מצפה מילד בן 10 להרגיש כשהוא ישמע על זה?
זה לא מה שאני מרגיש היום.
לא ידעתי שזה ישנה את החיים שלך ושלי.
לפעמים אני חושב שאני היחיד שמרגיש את השינוי, ואילו את בשלך,
אבל אני יודע שאני צודק. אולי אני לא תמיד צודק, אבל בזה אני
צודק.
דברים כל כך השתנו מאז, ואת לא תמיד מבינה את זה.
גם את היית ילדה קטנה בת 10, אבל אני התבגרתי מאז.
לא, אני לא בא אלייך עם איזשהי ביקורת. את לא אשמה בכלום. את
לא אשמה שזה קרה.
לומר לך את האמת, דווקא קיוויתי שתהיי קצת שונה מכל השאר,
תחשבי בצורה קצת שונה, תדברי בצורה שונה, תהיי קצת יותר כמוני
בנושא הזה, אבל את כמו השאר.
זו זכותך. זו דעתך.
אני לא חושב כמו השאר.
אני כן חושב שהערב ההוא שינה הכל.
אולי זה קצת אירוני, אבל למען האמת, בערב ההוא אני הייתי אמור
להיות שם.
כן, אני, למרות שהייתי ילד בן 10, הייתי אמור להיות שם.
אבל בסוף לא הלכתי.
באותו ערב זה לא נראה לי חשוב ללכת.
היום אני מצטער שלא הלכתי.
זה אחד מאותם רגעים שאי-אפשר לקבל בהם הזדמנות שנייה.
ונשארתי בבית. חייתי בעולם של ילד בן 10. לא היה לי אכפת. לא
ידעתי על מה מדובר.
בערב ההוא אבא שלי בא אליי ואמר לי שמשהו לא בסדר. משהו לא טוב
קרה.
לא ייחסתי לזה חשיבות. אלוהים, הייתי רק בן 10. לא יכולתי
לדעת.
בבוקר שלאחר מכן, אמא שלי העירה אותי בוכייה, ואמרה לי שהחששות
של אבא התממשו. הוא מת.
לא ידעתי מה להרגיש באותו רגע.
גם כל שאר חבריי, כולנו היינו בני 10, ולא ידענו מה להרגיש.
פשוט המשכנו בחיינו.
היום אני כל כך מצטער שלא הייתי שם.
הייתי אמור להיות שם כשהוא מת.
לא, לא הייתי בקשר איתו. ואני יודע שאפילו אם הייתי שם, זה לא
היה משנה מאומה, אבל לא הייתי שם.
אחר כך הבנתי שהוא לא סתם מת, אלא רצחו אותו.
סתם ככה. זה היה פשוט כל כך. כל אחד יכל לעשות את זה עד לאותו
רגע.
אבל לא עשו את זה עד לאותו רגע.
ואז אותו יצור נבזה בא, וירה בו.
הוא היה איש טוב, לא הגיע לו. הוא לא חשב שיהרגו אותו. לא ככה,
לא מאחורי גבו.
ככל שאני חושב על זה יותר, זה יותר אירוני.
הוא היה אמור להיות מוגן. הוא היה במקום שמסמל את האחווה
והשלום, ושם ירו בו.
אני עדיין לא מאמין.
אני עדיין מרגיש קצת כמו אותו ילד בן 10, אותו ילד מבולבל שלא
יודע מה להרגיש ולחשוב.
אני עדיין מנסה להבין מה קרה שם. למה זה קרה? איך זה קרה? ומה
קרה מאז?
מאז עברו 7 שנים, ואין לי הרבה תשובות.
אני מרגיש שכל כך הרבה השתנה בי, ואילו אצלך לא השתנה הרבה.
אולי כלום לא השתנה. אני לא יודע מה עובר לך בראש.
אני רק יודע שבאותו יום, בערב ההוא, החיים שלי ושלך השתנו.
אני מנסה להבין מה קרה, ואת פשוט זורמת עם זה.
אני מנסה לזכור ולא לשכוח, ואת נסחפת אחרי שאר ההמון.
אני מנסה לנצור בליבי את הרגשות שליוו אותי במשך 7 שנים, ואת
כבר מזמן לא חושבת על זה יותר.
אני מנסה בכל הכוח להתמודד עם זה, ואת פשוט חייה עם זה.
הייתי רק ילד בן 10, וכבר אז הבנתי שמשהו נורא קרה.
לא ידעתי מה, הייתי קטן, אבל עכשיו התבגרתי, ואני עוד אתבגר,
אבל הרגשות הללו חוזרים אליי כל שנה כשמגיע התאריך של הערב
ההוא.
אני נזכר בכל המראות שראיתי אחר כך, בכל הקולות ששמעתי אחר כך,
ואני מתחרט שלא באתי לראות אותו באותו ערב.
אבל הייתי ילד בן 10, אני יודע שזו לא אשמתי, וזה לא היה משנה
שום דבר, אבל אני עדיין מרגיש תחושה של החמצה.
אני כל כך רוצה לומר לו שאני מצטער שלא באתי אליו.
זה לא היה משנה כלום. אני יודע.
אני זוכר את הנאומים, אני זוכר את בית הקברות, אני זוכר את
הילדה הג'ינג'ית עם הנמשים שכל מה שהיא רצתה זה את סבא שלה
בחזרה, והכל נהיה שחור מסביב.
יותר אין שקט, יותר אין תקווה, יותר אין אחווה בין אחיי, ואין
יותר זרימה של מיי מנוחות בנחלים, אלא רק זרמי שצף קצף.
אני לא יודע מה היה לפני זה, הייתי רק ילד בן 10.
אני יודע שמאז הרבה דברים קרו, ולצערי הם לא לטובה.
אבל אני תמיד אזכור אותו, אני תמיד אזכור את המראות והקולות
שילוו אותי כל חיי, אני לעולם לא אשכח, ולעולם אני לא אתן
לשכוח.
נכון שהייתי רק ילד בן 10, ולא היה לי שום חלק בכל זה, אבל
עכשיו אני כבר לא ילד בן 10, ואני רוצה לקחת חלק בכל זה.
אני לא יכול לשכוח, אני לא רוצה לשכוח, אם הייתי יכול לשנות את
ההיסטוריה, לא הייתי משנה כלום, מלבד אותו ערב.
אבל אני לא יכול לעשות זאת, ולכן אני אמשיך להילחם בשרשראות
האופל והשקר, אלחם בשביל הצדק והאמת, ואני מקווה שאת תבואי
ותתייצבי לצידי במלחמה הזאת.
בבקשה תבואי אליי, תתייצבי לצידי, כי אני לא אוכל לעשות זאת
לבד.
אז בואי ביחד נעשה עוד שינוי. נוכל לשנות את העולם ביחד, אני
רק צריך את להרגיש את ידך בכף ידי, וביחד נוכל לתקן את כל
העוולות שנעשו בערב ההוא.
כי אנחנו יותר לא ילדים בני 10, אנחנו כבר אנשים בוגרים,
ואנחנו יכולים לשנות את העולם אם נחפוץ בכך.
אז עכשיו, אני מתכונן לצאת למסע ארוך, מסע מפרך, מסע שאולי לא
ייגמר לעולם, אבל הוא יהיה הסוף של מה שהחל בערב ההוא.
האם תבואי איתי?