ערך: מנו רפופורט

"אולי תסבירי לי, מה רע בתל-אביב?" אני שואל את אפרת, "למה
אנשים צריכים להתחתן בסוף העולם?"
החיוך של אפרת מצליח לעבור גם דרך קו הטלפון.
"אתה סתם מגזים, נו", היא מזכירה לי שנווה-ים נמצאת ליד חיפה,
"כשאין פקקים, זה פחות משעה נסיעה".
קרן מתחתנת. היא הזמינה את אפרת, וגם אותי, ושידכה את שנינו
לנסיעה משותפת.
"אז מה אתה אומר?" שואלת אפרת, "ניסע יחד?"
"בשמחה".

שבע בערב. התנועה צפונה זורמת באיטיות נינוחה. אפרת ואני
נשארים בהילוך ראשון, מקסימום שני, ומתעדכנים באירועי השנה
האחרונה: אפרת התחילה דוקטורט, אני התפטרתי מהעבודה.
אפרת היתה בלונדינית במשך חודש ("רציתי להיות שרון סטון, אבל
יצאתי שרלילה"), אני נרשמתי למכון כושר. אפרת ביקרה את אחותה
בניו-יורק, אני העפתי תוכנית חיסכון על שלושה חודשי
תאילנד-נפאל.
ליד שפיים אפרת מספרת לי על החתונה של שירי ודורון, ועל ההריון
של שירי ודורון.
"זריזים, שירי ודורון", אני מחמיא להם.
אפרת מדליקה אורות.
"הם כבר לא ילדים, אתה יודע".
"את יודעת שאת נורא יפה?"
היא מסמיקה. לוח השעונים מספק רק תאורה כחלחלה קלושה, אבל את
האדמומית בלחיים של אפרת אני יכול לראות גם בעיניים עצומות.
בעיניים עצומות אני מספר לה על החתונה של ליסה ומייקל, שני
אירים שיכורים ומקסימים שאילתרו חופה על החוף בקו-פנגאן.
התפריט כלל אננס, גינס וג'וינטים. שילוב מנצח. החתן והכלה לבשו
בגדי-ים לבנים ("אפשר היה לראות את הפטמות המתוקות של ליסה",
אני משחזר. "אתה דפוק", נאנחת אפרת). המוזיקה הטיסה את כולם
לדבלין, השושבינה לקחה אותי לחדר שלה, ו-
"אוף", רוטנת אפרת, "תראה איזה פקק, בחיים לא נגיע בזמן".
אני פוקח עיניים. קופסאות פח בשלל צבעים נעות בדבוקה איטית,
מפזזות זו לצד זו על האספלט, כמו מסיבת טראנס המונית
בסלואו-מושן.
אפרת מורידה הילוך.
"תשמעי", אני שולח יד מהוססת אל היד שלה, "אני לא יודע מה
איתך, אבל לי ממש נעים עכשיו. לאן בכלל את ממהרת?"
"לחתונה, זוכר?"
"אל תדאגי, לא יתחילו בלעדינו".
"שלוש מאות מוזמנים יחכו לתמיר ואפרת?"
"קרן ונועם יחכו לנו, זה מביא מזל רע להתחיל את החתונה לפני
שכל האורחים מגיעים".
אפרת מחייכת.
"המצאת את זה הרגע, אה?"
"לא, לא, מה פתאום?", אני לא מוותר, "זה ידוע... ואני דווקא
רוצה שקרן ונועם יצליחו".
אפרת מהנהנת, ואנחנו פונים לניתוחים סטטיסטיים של שיעורי
נישואים וגירושים בתחילת המאה ה-21.
במחלף חבצלת נמאס לי לשחק במינה צמח וחנוך סמית.
"קרן ונועם אשכול'", אני מגלגל על הלשון את שמות החתן-כלה.
"קרן תשמור גם על שם המשפחה המקורי", מעריכה אפרת.
"קרן לוי-אשכול", אני מנסה את השילוב, "קרן לוי-אשכול... זה
נשמע כמו איזה קרן שמסדרת מילגות לדוקטורנטיות".
רבע חיוך.
"קרן לוי-אשכול", אני ממשיך לנסות, "קבלו במחיאות כפיים
ס-ו-ע-ר-ו-ת את קרן לוי-אשכול".
חצי גיחוך. אני מוסיף מחיאות כפיים ס-ו-ע-ר-ו-ת, ועכשיו אפרת
צוחקת. הידיים שלה נשארות לאחוז בהגה.
"זוכר את הדייט הראשון של קרן ונועם?", היא לוחצת על דוושת
הנוסטלגיה.
איך אפשר לשכוח? אפרת ואני היינו שם. לא פיזית במסעדה, אבל קרן
עידכנה אותנו בכל שעה עגולה, והוסיפה גם מבזקי-חצי כשהתרחשו
אירועים חשובים במיוחד. בשלוש בלילה חזרה קרן לדירה שלה ושל
הפרשנית-הבכירה-לענייני-זוגיות-אפרת-גולדמן, בדיוק כשהפרשנית
שקלה בכובד ראש את הצעתי לוותר על בגדים. הצורך הדחוף של קרן
בשיחת סיכום שלח את התיאוריות של אפרת להתלבש, ואז שיגר לעברנו
תיאורים מפורטים:
המבוא חשף את הבגדים של נועם - מכנסיים בצבע סגול חציל, חולצת
כפתורים ורודה וז'קט קורדרוי סגול כהה. "לא נורא", ניחמה אפרת,
"בהזדמנות תתלבשי לו על הארון, תעשי שם סדר". "מה רע בצבעוניות
תוססת?" סינגרתי על נועם, "הבחור יצירתי ומשמח".
בהמשך קיבלנו סקירה מפורטת על מה נועם אמר ("קרן, אני מרגיש
שיש בינינו קליק"), כמה פעמים הוא אמר את זה (שלוש. "פעם אחת
יותר מדי", ציננה אפרת את התלהבותה של קרן), איזה מבט היה לו
כשהוא אמר את זה (של מאהב לטיני. "ממש טלנובלה", גיחכתי), ומה
הוא לא אמר ("לא קבענו כלום למחר", התלוננה קרן. אפרת הרגיעה
אותה: "תני לו זמן").
לקינוח סיפרה לנו קרן מה הם אכלו ("אתם מכירים את הטארט-תאנים
של 'קאמורנסי'? אלוהי, פשוט אלוהי"), ודרשה תחזית מדויקת על
התפתחות הרומן (אפרת התחמקה באלגנטיות: "עדיין מוקדם להעריך".
"כבר נורא מאוחר", פיהקתי רמז עבה).
"הם יתחתנו", אמרתי לאפרת כשקרן הואילה לבסוף לעבור לחדר שלה.
"הם לא".
"רוצה להתערב?"
"על מה מתערבים?"
"מי שמנצח", הכרזתי, "בוחר את המקום שבו נתחתן". אפרת זיהתה את
הבהלה שאחזה בי מייד כשהמילים הגיעו לאוזניים שלי - ומיהרה
לנשק אותי לפני שאתעלף.

"אתה זוכר את ההתערבות שלנו?" אפרת ממשיכה להנחות את 'חיים
שכאלה עם תמיר'.
"בטח".
"איזה מקום היית בוחר?"
אני יודע שזה לא נושא לבדיחות, אבל קשה לי להתאפק.
"את רוצה להתחתן איתי?"
"אוי, אתה דפוק", היא משגרת חבטה מלטפת לכוון הירך שלי.
"אפשר להתחתן יחד עם קרן ונועם, נלך על דאבל וודינג".
אפרת מעבירה יד מלטפת בקארה השחור-סיני שלה, חושפת עגיל עדין
באוזן ימין וחיוך נוגה.
"לא השתנית", היא מאבחנת, "אתה פשוט לא מסוגל להיות רציני,
הא?"

בסוף החורף הקודם נסענו לסופשבוע בגליל. שכרנו צימר,
צימר-שלושה-חודשים-ביחד, הגדירה אותו אפרת. הגליל פרח בירוק,
אפרת ליבלבה בכתום. וגם בעירום. הטבע עטף אותי בשלווה, אפרת
עטפה אותי באהבה. והיה גם סמינר בנושא 'אתה פשוט לא מסוגל
להיות רציני', בהנחיית אפרת גולדמן.
"את צודקת", סיכמתי את הסמינר, ועברתי לדיון בסוגייה 'אהבה
בחיק הטבע - בעד ונגד. בעצם למה נגד? בעד'. שלב הנימוקים
הסתיים במהרה, ואפרת ואני עברנו לשלב ה'פרט והדגם'.
פירטנו, והדגמנו, ואחרכך פירטנו עוד קצת, והדגמנו שוב, ולבסוף
שכבנו לנוח מתחת לעץ זית רחב במיוחד. התלבטתי אם לחרוט על הגזע
שלו לב קטן שבתוכו יצוין התאריך.
"מעשה קצת ילדותי, לא?", יישרה אפרת את חולצתה.  

בדרך חזרה מהגליל למרכז היא סיפרה לי את משל העקרב והצפרדע:
"העקרב רוצה לעבור את הנהר. הוא לא יודע לשחות, אז הוא מחייך
בחביבות משכנעת אל הצפרדע, ומבקש ממנה שתעביר אותו על הגב שלה.
הצפרדע חוששת, 'אתה הרי תעקוץ אותי, ושנינו נטבע'. 'לא,
יקירתי', עונה לה העקרב, 'אין לך מה לדאוג. חשוב לי להגיע לצד
השני של הנהר. לא אעקוץ אותך', והצפרדע מתפתה להאמין. היא
סוחבת אותו על הגב שלה, ובאמצע הנהר, בדיוק כשהמים הכי עמוקים,
העקרב - איך לא - עוקץ אותה. ממש לפני שהם טובעים, הצפרדע
מספיקה לשאול אותו: "אבל למה? למה? הרי גם אתה תטבע עכשיו'.
'כזה אני', עונה לה העקרב, 'אין מה לעשות'".

"את לא צפרדע", ליטפתי אותה אז, "את נסיכה... אין לך מה
לדאוג".

מיד אחרי קיסריה התנועה הופכת דלילה, אפרת מאיצה למאה ועשר.  
"אנחנו נדבר על זה?" היא שואלת.
אני מחייך.
"מה זה זה?"
"אתה עדיין כועס עליי?"
"לא כעסתי עלייך גם אז".
"זה לגיטימי לכעוס בכזאת סיטואציה", מתרכך הקול שלה.
רציתי לכעוס על אפרת. לא הצלחתי. ואולי בכלל זו אשמת אמא שלי,
שהוציאה אותי לעולם בנובמבר, דווקא נובמבר מכל החודשים, אותו
נובמבר שמטביע חותמת 'מזל עקרב' על גב הנולדים, וממתין עד
שיירדמו כדי לטפטף להם דרך האוזן תרכיז סמיך של יצר הרס עצמי.
אפרת ממתינה לתשובה, וכשזו מבוששת לבוא, היא ממשיכה: "אני
יודעת שהייתי לא בסדר".
"דווקא הבנתי אותך".
"זה אולי קצת מאוחר", אפרת מוציאה סיגריה מחפיסת אל-אמ-לייט,
"אבל אני רוצה להתנצל, לא הייתי צריכה להיעלם לך".
"את לא צריכה להתנצל", אני שולף את המצית מתחת לרדיו-דיסק,
ומדליק לה את הסיגריה.
אפרת מתמקדת בשאיפת עשן ופליטתו, אני מנצל את השקט כדי לארגן
את המחשבות.
"תראי", אני אומר לה אחרי שליש סיגריה, "אני דפוק, ואת חכמה".
"מה הקשר?", היא מתרעמת.
"אני דפוק, ואת חכמה".
"נגיד, נו".
"אני דפוק, ואת חכמה", אני מתעקש.
אפרת מועכת את הסיגריה במאפרה.
"נגיד, נו".
אני סוגר את המאפרה, ומביט באפרת. היא מנסה לשמור על ארשת פנים
רצינית, אבל חיוך קטן מתגנב בזהירות אל השפתיים שלה.
"אוקיי, אני חכמה".
החיוך של אפרת מנתר אל הפנים שלי.
"באמת חשבת שתנצחי?"
"נו כבר, נודניק", אפרת נשארת נינוחה, "מה רצית להגיד?"
"רציתי להגיד שאת חכמה", אני מפרט, "ושעשית בשכל שהוצאת את
הראש היפה שלך מהמיטה החולה שלי".
הרכב שלפנינו מאט. אפרת עוקפת אותו בזריזות, וחוזרת למסלול
השמאלי.
"אתה לא חולה, טמבל, פשוט קשה לך להיות חלק מזוג. בכל מקרה, לא
הייתי צריכה להיעלם לך, בטח לא ככה".
"זה בסדר... הייתי בדיכאון כמה חודשים, אבל הצלחתי להתגבר".
"כמה חודשים, אה?", היא צוחקת.
"פלוס מינוס, את יודעת...". אני מסתכל על אפרת, בעיניים
הירוקות שלה צומחים עצי זית, אותם עצי זית שהיכו שורשים בכמה
וכמה מהחלומות שלי בשנה האחרונה.
אפרת מפרגנת לי כמה דקות של חלומות בהקיץ, ואז מחזירה אותי
למציאות.
"בטח שכחת אותי אחרי - כמה - יום? יומיים?"
"זה כמו במחשב", אני מסביר לה, "נכון בתפריט של ההתחלה יש גישה
ישירה לחמישה-עשר הקבצים האחרונים שהתעסקת איתם?"
"אז אני כבר לא שם".
"שם את כבר לא".
אפרת חושבת כמה רגעים, ואז מעלה במתכוון השערה שגויה.
"בטח מחקת אותי לגמרי".
"אותך אי אפשר למחוק", אני עונה, ומייד מאיץ בקולניות על-מנת
לעקוף את המשפט האחרון ולהימנע מתאונה: "את מבינה, את נמצאת
עכשיו בתיקיית ה'בחורות שוות במיוחד שהצלחתי להקסים במשך ארבע
דקות, אבל הדפיקות שלי הבריחה אותן'".
"חתיכת שם", אומרת אפרת.
"חתיכת תיקייה", אני לוחש.
העיניים שלי נמשכות למגדל המואר של אוניברסיטת חיפה, שמנצנץ
מרחוק. פתאום הוא מזכיר לי מגדלור. אולי גם אני צריך מקור אור,
אלומה אוהבת שתכוון אותי אל חוף מבטחים.
"לא מתחשק לך לפתוח תיקייה חדשה", אפרת מציתה לעצמה עוד
סיגריה, "אולי, למשל, 'בחורות שניסיתי לבנות איתן קשר משמעותי,
אבל באמת ניסיתי ולא סתם אמרתי'. אה, מה אתה אומר?"

חודשיים אחרי הצימר בגליל קיבלתי בונוס שמנמן מהעבודה. אפרת
ואני אכלנו אותו ב'קאמורנסי'.
"מה אתה אומר? מדהים, אה?" שאלה אפרת והניחה את הכפית בקצה
הצלחת, ליד שאריות התאנים וגלידת הוניל.
"טעים".
"זהו?" היא מעט התאכזבה, "רק טעים? חשבתי שתגיד חגיגה לחושים,
ותצרף לפחות שבעה שמות תואר".
הסברתי לה שהחושים שלי מכוונים אליה, רק אליה - ולגמרי אליה.
הגלידה נמסה.
אפרת אספה את השיער לפקעת שחורה, ממנה השתרבבו קצוות צוהלים.
"יו, תראי איך הסמקת", התלהבתי. "מה, הסמקת בגללי?" הוספתי
בתמיהה, "ממה את כל-כך מתרגשת?".
הירוק בעיניים של אפרת התחלף לאדום, אבל אני דהרתי קדימה.
המשכתי לדון ולדוש בסומק שלה, ביחסים בינו לבין המלים שלי,
בהתרחבות כלי הדם, ובהשפעת היין על צבע הלחיים.
אפרת הלכה והתכווצה.
פיסת תאנה טבעה בבריכת הוניל.
"יין ישמח לבב אנוש", הזעקתי את חז"ל בנסיון להציל כמה פירורים
של אושר.
אפרת לגמה את שארית היין מהכוס שלה. בשתיקה.

"שמעת שסגרו את ה'קאמורנסי'?" אני שואל את אפרת.
"כן... עצוב, הא?"
"כן... לא עזרה כל היחצנות שקרן עשתה להם".
אפרת מאותתת ימינה, אנחנו יורדים מכביש החוף.
"קרן בחורה טובה", היא אומרת, "יש לה לב טוב".
"נכון", אני מסכים, "זה יפה איך היא שמה אותנו פה יחד".
"כמו בסרטים", אפרת פונה שמאלה, בעקבות החץ שמורה את הדרך אל
החתונה, "כשהגיבורים נתקלים בקשיים, ואז לקראת הסוף התסריטאי
מארגן להם הזדמנות שניה, חוויה מתקנת".
"כמו בסרטים", אני ממלמל.
שלטי 'קרן ונועם' בתוך לב אדום מופיעים בתדירות הולכת וגדלה,
רומזים שאנחנו מתקרבים אל היעד.
אפרת שולחת הצצה חטופה במראה.
"אולי נתחיל מחדש?" היא שואלת, "מה דעתך?"
אפרת כל-כך יפה. המבט שלה ניתז מהמראה, ונצמד אליי. אני מרגיש
את חגורת הבטיחות מתהדקת סביבי, מנטרלת את האינסטינקט הבסיסי
שלי.
שקט.
שקט, ורק טיפת תוגה שחומקת מהלב שלי ויוצאת מהפה של אפרת.  
"לא, אה?"
ושוב השקט, ועוד טיפה, ושוב אפרת.
"למה?"
"זוכרת שסיפרת לי על העקרב והצפרדע?", אני משחזר, "לצפרדע יש
מיטת-מים משובחת, והעקרב רוצה להיכנס אליה. 'יהיה לנו כיף',
הוא מפתה את הצפרדע, 'ואל תדאגי, אני לא מתכוון לעקוץ', והם
באמת נהנים, אבל העקרב לא מתאפק - ומחורר את המיטה. 'למה?'
שואלת הצפרדע, אחרי שהמים יוצאים מהמיטה ושוטפים החוצה את כל
הכיף, 'לא חבל?'. 'חבל מאד', עונה העקרב קצת לפני שהוא טובע,
'אבל אין לי ברירה, כזה אני'".

אפרת מדוממת מנוע בשולי מגרש החנייה של גן האירועים.
"אולי", היא נועצת בי עיניים ירוקות, "אם הצפרדע תנשק את העקרב
- הוא יהפוך לנסיך?"
"ואחרי הנשיקה", אני משלים, "הצפרדע תהפוך לנסיכה?"
ואפרת מנשקת אותי, ואני מנשק את אפרת, ואנחנו מתנשקים. הלשון
שלה מנגנת על השפתיים שלי מנגינה שכל כך התגעגעתי אליה.
אפרת הופכת לנסיכה, אני נשאר עקרב.