אנחנו הולכים, נוכחות ליד נוכחות, מרגישים איך הנגיעה והחיבור
נאחזים בעזרת האויר שביננו. במקום ידיים: במקום רעד וזיעה
ותזוזות ומבוכה. אנחנו שמחים על האויר שמחזיק אותנו יחד ומודים
לו בלי לדבר ובלי לעפעף כמעט.
כך אנחנו הולכים: אתה במכנסיים קצרים בהירים ובחולצה שמפרסמת
איזו נעל-ספורט, כפי שהכתיבה לך החברה ללבוש. אני קבועה
בנעליים הירוקות הישנות ובג'ינס הכחולים ובחולצה של אבא, כדי
להסוות ולא לשנות, ולא להתבלט חלילה.
אנחנו סולחים לנו על השתיקות המביכות והמובכות, ונותנים למסביב
לעשות את שלו. בתוך השדות שאנו הולכים בהם יש טבע נפלא, אך
אנחנו מתבגרים ולא נוהגים לפאר דברים כאלה. רק לפעמים, כאשר
אנחנו רואים משהו מיוחד ביופיו, אנחנו שמים לבנו זה לזו,
מתַאַמים איזו קריאת התפעלות, ושוב מעמידים פני עוברים-ושבים.
פני "מה לי ולו" ו"מה לי ולה".

נתקל בנו הכוונה איש לבוש שחורים, ומתחיל לקשור אותנו רצועות
עור ולעטוף אותנו בבדים. "הכבידו על עצמכם", הוא אומר. "חיו
מתוך אוסף-כללים אינסופי ולא יהיה לכם פנאי להתלבטויות
אנושיות". שנינו מנסים להשתחרר ממנו ומחבליו ונמשכים בעיניים
אל שלטים מסנוורים שצועקים לנו "קנו!" ו"לכו!" ו"האמינו!",
שלטים שמסננים אותנו אל תהום עמוסה אנשים ונשים וילדים וזקנים
אלו על אלו, כולם מתערבבים לצבע אחד, מבחיל ומאיים.
ואני ואתה הרי רצינו להסוות, ובתוך אוסף הבגדים הזוהרים והפנים
הצבועות והשיער המסודר אנחנו מוצאים לנו מוט ברזל ארוך ומטפסים
עליו בתקווה לצאת אל עולם שיהיה יותר איטי וטבעי, ויותר שלנו.
ושם, למעלה, מחכה לנו מעגל שטיחים ונרות של בני גילנו. "הכל
נדוש, הכל מאוס", הם מלחששים כמו מילות-קסם מבעד לעשן אפור
שריחות מזון טבעוני ומזון מהיר וסיגריות ונרגילות מעורבבים
ומסוחררים בו.  "הכל נדוש, הכל מאוס", ממלמלים גם אני ואתה
בצאתנו מן המעגל, ומהלכים כך עד שאנחנו ניעורים זה משיעולו של
זה, ועוצרים ומביטים בפנים משתוממות, כשואלים איך הגענו ומה
עברנו ומדוע חסר פתאום מרכיב חשוב בנו וביננו, ומהו המרכיב
הזה?
ומתוך התדהמה נופלות עלינו אותיות ומילים, כמו אוסף של דפוס,
כולן מתעתעות בנו ומתחכמות לנו ושואלות בקול צורם ומורתי, מה
אתם זה לזו?
הסבירו, נמקו, והביאו דוגמאות!
ובתוכנו נופלות טיפות כבדות של בגרות שמרֹב כובד מרתקות אותנו
למקום, ואנחנו עומדים, נוכחות ליד נוכחות, כבולים שנינו לאדמה
שמסובבת אותנו אל כל המראות:
"קשרו, קנו, שתקו, הסבירו, האמינו, הכבידו, הדגימו, עִזבו!"
צועקים אלינו כלל השדות שאנחנו בתוכם, שכבר נבלו מהירוק והפכו
חומים ושחורים, ועייפים וכפופים.

אני ואתה עומדים שם ומקיאים. את כל הכיוונים והכוונות שהאכילו
אותנו בכֹח, את כל המוסכמות והאי-הסכמות שהזריקו לנו בעולם
המוזר שנקלענו אליו. מקיאים ויורקים את הכל, לשתי שלוליות
נפרדות, ואז אנחנו נקיים מהבגרות הזאת, וקלים מן הטיפות ההן,
ואנחנו מזיזים רגליים ורצים עד שאנחנו נמצאים שוב באותם שדות
ירוקים יפים.
עומדים, והאויר אוחז ביננו, ואתה פונה אלי ואומר: "כיסא".
ואני מביטה ושואלת בתמיהה: "דווקא כיסא?"
ואתה משיב: "ומה אם לא כיסא?"
ואני עונה: "שולחן!"
ואתה מתעקש: "כיסא!"

ושנינו הולכים, מתוך קלות-דעת ושדות ואויר ומכנסי ג'ינס וחולצת
נעלי-ספורט, ומתווכחים ביננו אם כיסא או שולחן,
ולפתע עוצרים, וזוגות העיניים שלנו מביטים זה בזה ואומרים
יחד:
לאף אחד אין הזכות להגדיר מה אנחנו זה לזו.
והאויר שביננו מתחבק, ובמקום שבו היתה קודם בגרות אנחנו
מתמלאים חיוך שלא מכביד, אלא מציף אותנו אל מעל לשדות הירוקים,
אל מקומות שמילים לא רוצות לתאר.


30.9.98