פוסעת לה ברחובות ריקים, רמזורים מהבהבים, שעת המוניות.
"הלו, בובה, צריכה מונית הביתה?" נעצרת אחת לידה.
היא מתעלמת וממשיכה בדרכה, הוא נוסע מטרים ספורים בקצב שלה,
מתייאש וממשיך לנסוע.
והיא ממשיכה בסערה, הולכת מהר כאילו כועסת על העולם כולו
ורוקעת ברגליה על המדרכות. לו היו ברחוב עוברים ושבים, ודאי
היו תוהים לפשר הליכתה של אותה צעירה, החותכת את האויר
במהירות. לא ברור כמה הריק מספיק להתמלא כשהיא מגיעה למחוז
חפצה, כמה מכעסה פרקה על אותן מדרכות אומללות.

והיא פוקחת את עיניה אחרי לילה של שינה מקוטעת, עוד לא בטוחה
מהו בעצם הדבר המסעיר את רוחה כל כך, לא נותן לה מנוחה בימים,
מדיר שינה מעיניה בלילות.
מוחה עירני לחלוטין, קמה ממיטתה, לאות באבריה כאילו לא נחה
כלל.
והתחושה הזו, התחושה שכבר ימים אין ספור מציקה לה. בשעות
המעטות בהן שינה חטופה משתלטת על גופה היא חולמת חלומות חסרי
פשר מהם היא קולטת מסר אחד. כל הדמויות, מציאותיות
וסוריאליסטיות כאחד, בהן גם היא- כולן מעבירות לה שדר ברור.
את חייבת לבכות! הן אומרות לה, צועקות, לוחשות, לבכות! לבכות!
לבכות? לא. היא לא בכתה כבר שנים ואין לה סיבה להתחיל עכשיו.
ובינתיים... מזניחה עצמה, עושה הכל כמתוך חלום. בלילות הלבנים
קוראת וקוראת, יוצאת לטיולים ברחובות החשוכים כשנמאס.
וכך זה נמשך, תקופה ארוכה. היא סופגת מבטים מודאגים ממכרים,
מרגיעה אותם בחיוך. אומרת שהכל בסדר, באמת, היא רק קצת עייפה.
ועדיין לא ידוע לה פשרה של אותה תחושה שמציקה לה כל כך הרבה
זמן.

והלילות נעשים בלתי נסבלים. התחושה נעשית כמעט אלימה. דופקת
באחורי ראשה, צווחת כמעט, אבל עדיין מטושטשת דיה כדי לא להיות
מובנת.
והיא נעשית חסרת מנוחה יותר ויותר, קוראת פסקה אחת וכבר חשה
צורך לצאת לאויר הלילה הנקי יותר. ואחרי הליכה מהירה שכזו שבה
למיטתה ובוהה בתקרה, מחשבות לא ברורות מתרוצצות במוחה.
ובהדרגה נעלם חוסר המנוחה, היא כמעט חיה עם התחושה בשלווה.
החלומות לא נעלמים, הדפיקות עודן שם, אבל עדינות יותר, כבר
כמעט מתחננות שתקשיב.
והיא מוצאת את עצמה הולכת הליכה מתונה יותר, לאט, לאט, ברחובות
החשוכים וכך כבר כמה לילות- לאט, לאט, לאט... פוסעת, מבטה בוהה
אל עבר האופק. פניה כמעט שקופות מהמחסור בשינה.
ובלילה אפל אחד בו הליכתה נעשית מתונה כדי פסיעות מדודות כמתוך
חלום, חולפת לידה מונית. "הלו, בובה, צריכה מונית הביתה?" שואל
אותה הנהג. והיא נעצרת, עומדת במקום, מסתובבת ונועצת מבט
חולמני בנהג שלא מבין למה צצה בזוית עינה דמעה. ועוד דמעה.
ועוד אחת, ועוד אחת, מבול דמעות! גשם ממש! פניה נרטבות, והיא
לא בטוחה ממה נובע בדיוק הבכי, אך הוא כל כך טהור, כל כך נקי,
שלא אכפת לה, לא! היא בוכה! והיא הולכת לה כך (נהג המונית כבר
התייאש מזמן), רחוצה דמעות, עד שמגיעה לביתה, צונחת על המיטה
המלטפת, ישנה לה... ישנה, פשוט ישנה.