מוקדש
בחום ואהבה
לכל אחד ואחת מכן שאי פעם שקלו להכנע ליאוש

מילים לא שותקות.
מילים מסתדרות בטורים ושורות
סיפורים הופכים לפנים מוכרות.

לא כותבים יותר על נועה.

מעכשיו נועה אמיתית. תמיד הייתה. חיה ונושמת, אפשר היה להגיד,
אבל היא לא.
היא אמיתי במותה.
את ילדה יפה, נועה, כל כך יפה. עם מילים צוחקות וחיוך מרתיע,
מתנשא, כנה. את באמת מעל כולם, נועה. היה בך את האומץ.
אולי ניצחת את הפחד.
אולי נכנעת לו.
אני לא יודעת. אני באמת כבר לא יודעת.
לא מדברים על נועה. מדברים עליה, לא מדברים איתה. אוהבים את
נועה. בוכים על נועה, בוכים בשבילנו. מתאספים בשבט באחת-עשרה
בלילה לחפש את נועה.
בחצות, כבר לא מחפשים את נועה.
נועה התאבדה.
צמד מילים להודעה רישמית, לצרחות שבר, עשרות אנשים סובבים
אובדי עצות, מבוגרים מחליפים מילים-מילים, מתבגרים מתרוצצים,
נערים מחבקים, ילדות בנות שש-עשרה יושבות על האספלט, בוכות. כך
הן יושבות, רועדות-רועדות.
בלתי-נתפס.
חבל תליה ולילה נצחי ביער הקטן. בחורשה ליד הבית. ומה? יאוש?
ריב? כעס רגעי? לחץ, פורקן? שבירה? עצב? בדידות?
מה גרם לך לכרוך את החבל?
למה קפצת?

אפשר לפתור. וודאי אפשר היה. פורשים מהתפקיד, מוותרים על כמה
משימות, מורידים מהלחץ. מדברים, מתייעצים חושבים משתחררים.
מחייכים על מה שטוב ומתחזקים עם מה שכואב.
לא עוזבים.
זה לא בסדר. זה לא מרגיש נכון.
זה מצמרר, צמד המילים הזה, מצליף בקור בפנים דומעות.
מעצב סערת רגשות לכדי חבל תלייה חורק.
נועה ל. בת 16 במותה.
בת שש עשרה נקברת בחלקת עפר תחוחה עם כל הילדים העצובים.
אדמה מבריקה במצבות שיש וחשוכה בקברים טריים.
שמיים סוערים. הורים שבורים, תנחומים מהולים בכעס מופנים
כלפיהם.
אין אשמים. בימים כאלה אין אשמים. השמיים גם בוכים, שיבכו
השמיים על הילדה שלי, אומר האב. הם בוכים לו, כמו בסיפורים.
כמו בחיים.
כמו בחיים שעוצבו על-ידה.
והסיפורים שנכתבו, לפתע נכתבו עליה, והבחירה שעשתה, בחרה עצמה
מתוך כולם, כל כך חזקה פתאום.
ובמקום לתת את הטעם למוות, היא נתנה את הטעם לחיים.

זה לא בסדר, את מבינה. ילדות בנות 16 צוחקות ביער הקטן.
ילדות בנות 16 משחקות בצופים ובאחריות ומדריכות ילדים איך
לקשור חבלים מעץ לעץ כדי לחזק ולהתחזק, ואיך לחצות גשרים ואיך
להתמודד.
ילדות בנות 16 מתחבאות, משתובבות, מתנשקות על ספסל ביער הקטן.
ילדות בנות שש עשרה נשענות על איזה עץ ומעשנות סיגריה או על
הגשר עם סמים קלים. ילדות בנות 16 מאבדות את בתוליהן ביער
הקטן.
ילדות בנות 16
לא מתאבדות
ביער הקטן

הן לא מוסרות עונג חיים לכדי חבל תלייה מחוספס
הן לא עוצרות נשימה למען ניתוק מוחלט וזעזוע עמוק
הן לא עוצרות
הן חיות, את מבינה?
א ת   י כ ו ל ת   ל ח י ו ת


כאב לך?
כאב לך, נועה?
מה הרגשת?
מה חשבת ברגעים האלה שלפני?
ידעת כמה יבכו עלייך? כמה יחפשו, כמה ינסו, כמה תיטרף עליהם
דעתם?
ידעת כמה יתאבלו? כמה דמעות יזרמו לכבודך? כמה עיניים יצרבו
למענך, כמה נשימות יעתקו?
מה הרגשת? נחנקת, דמעת? זה היה שווה את זה? באמת אני תמהה.
אינני יודעת. אולי סבלת כל-כך, אולי היטיבה עימך הבריחה.
ידעת שתיקברי? שתנוחי עדי-עד על משכבך בשלום? שתהיי מקודשת עם
יום לזכרך וחלקת אדמה?
שתשארי בת 16 לנצח?


נובמבר יהיה חודש עצוב.
הוא יהיה החודש שלך, נועה.
אני לא אדע מה להגיד בו, ומה לכתוב, ומי באמת היית.
אני לא יודעת אם יכולתי לעזור, אם יכולתי לדבר, אם היית מדברת
איתי. אולי הייתי צריכה לנסות, לנסות קצת יותר.
היית ילדה יפה, שובה בחכמה ובמתיקות. היית החניכה הקטנה שלי.
אבל היית החניכה הקטנה של כולם.
לא הכרתי אותך. מעניין אם חברותייך הכירו אותך. מעניין אם הכרת
את עצמך.
מה אהבת, למה קיווית.
איך בחרת לא לגדול. לא להתבגר. לא לנשום.
לא להיות איתנו, אנשים פשוטים שבוחרים להתעצם בדרכים נסבלות.
נערים ונערות, וילדות טובות שלעד תיוותרי חרוטה בליבם, יהיה לך
מקום של נצח, ומצעד של אבל, ואפלת יער חורפית ועצובה.
וסיפורים. סיפורים כבר סופרו ועוד יסופרו על תשוקת קיומך.
מילים לא יביעו די.
שתיקה אף היא לא תוכל לך.

אני מקווה שטוב לך.

לזכרה של נועה ל.
7.11.1986 - 11.11.2002