בעיתונים רשום שצה"ל הורג בעדינות.
צה"ל הורג בעדינות אפילו שמבקשים ממנו להיכנס בהם. אבל צה"ל
נאור, צה"ל הורג בעדינות. ובינתיים, חייל שלו משתין על השטיח
של המשפחה שאל הבית שלה הוא נכנס עם המחלקה שלו כדי לתפוס
עמדה.
בצפון הארץ התפוצץ היום עוד מחבל מתאבד. הוא עשה את זה
בצהריים, במסעדה מלאה באנשים שרק רצו לאכול ולא לכבוש. אנשים
שמן הסתם רצו שהאבסורד הזה יסתיים.
והאבסורד לא מסתיים, הוא כל הזמן מתגבר.
וצה"ל הורג בעדינות והפלסטינים הורגים בחייתיות.
וערפאת נצור ברמאללה ברדיוס של עשרים מטר והוא ואנשיו עדיין לא
מצליחים להשתלט על כל הגדה ועל כל עזה ועל כל המיליונים
שיושבים בהם. והעיתונים מדווחים שהוא בטח לא רוצה להשתלט ולא
מזכירים לנו שקצת קשה להשתלט על מיליונים מתוך רדיוס של עשרים
מטר שאין בהם חשמל או טלפונים וגם הבטריות של הסלולרי כבר
גוססות.
ואני מגביר את המוסיקה מול המסך הדולק ואני רואה שוב את אותם
פרצופים המומים ואני רואה שוב מין שרטוט של מפה עם סימן קטן
צהוב שמסמן את ה"בום".
ואז המפה מתחלפת, עוד מפה, מקום אחר, "בום" אחר ורוני דניאל
ונוסבאום ומיקי וגדי ועל קו הטלפון וצוותי החירום של מד"א
ואורות מהבהבים של עשרות ומאות אמבולנסים וניידות. ושוב מנהלי
בתי חולים ושוב אנושים וקלים וקשים.
ושוב פאתי רמאללה ומרכז רמאללה והנה עוד טנק שלקח סיבוב לא
נכון והוריד בעדינות את המרפסת של עוד משפחה.
וצה"ל ממשיך להרוג בעדינות. ממשיך ללטף את קרביהם של אנשים
בעופרת עדינה.
ושוב שרון ושוב בן אליעזר שנדמה שהם רק משמינים מנחת או
מדיכאון בכל יום שעובר.
ב- MTV בריטני ספירס עדיין שרה, אמינם עדיין מקלל והחברות
הישראליות לפרסם בצורה שמשמידה אותנו לאט אבל בביטחה.
ואני מבולבל, מסתכל בעיניים מטורפות לצדדים ורק חושב איך אדם
יכול להרוג אדם אחר בעדינות, ומתי כל זה ייגמר כבר.