העיניים השחורות שלה, שמוסתרות חלקית מאחורי שיערה המדהים,
עוקבות בזהירות ובזריזות אחר אצבעותיה האוחזות בביטחון
בעיפרון. היא מזיזה אותו הלוך ושוב בקווים ארוכים על משטח
הציור הלבן שמונח לפניה, ואני בוהה בה בעיניים חצי עצומות.

אני שוכב על המיטה שלה. היא יושבת מכווצת בכיסאה ומציירת אותי.
היא כבר לא צריכה להסתכל עליי כדי לצייר אותי, היא מציירת
מהזיכרון.
אני פה למרות זאת. מנסה להשרות עלייה תחושת בטחון, לא בטוח אם
זה מצליח.

העיניים שלי מתחילות לסקור את החדר. פריטים מסוימים, בעיקר
התמונות.  אני והיא, זוגיות של כמה שנים. כמה תמונות שלי לבד,
ואחרי זה שוב תמונות שלנו יחד.  ולבסוף תמונה אחת ויחידה שלה
לבד, אחרי שהיא איבדה את הצחוק. אני עוצר את מבטי על התמונה
הזו, ואחר כך בלי לשים לב מחזיר את מבטי אליה.

צפיתי בה מציירת אותי כל כך הרבה פעמים שאני לא צריך לראות את
הדף כדי לדעת איזה חלק בי היא מציירת עכשיו.  רק לפי התנועות
הקצרות של העיפרון אני יודע שהיא הגיעה לשפתיים שלי, מה שמרמז
על התקרבות לסיום הציור.  

לאחר כמה דקות היא מעיפה מבט מסכם על הדף, ומניחה את משטח
הציור על השולחן הקטן לידה. אני ניגש אליו ומסתכל על הציור
המוגמר. באותה שנייה שאני מסתכל עליו, כך גם היא.

אני רוצה לשאול למה יש לי כנפיים בציור. אני לא שואל, היא
ממילא לא תשמע. התשובה מגיעה לאחר שנייה כשהיא מסתכלת על הציור
ובוכה "מלאך שלי."  

אני רוצה להיות שם בשבילה. אני רוצה לנחם אותה, להגיד לה שזה
לא נורא. שאני בסדר. אני מנסה לומר לה משהו, אבל המילים נתקעות
בחלל האוויר. "אני מצטער שלקחתי איתי את הצחוק שלך." אני מנסה
להושיט אליה את ידי, אך מאוחר מדי.

היא לא תצחק שנית. היא איבדה את הצחוק שלה ביום שאני איבדתי
את חיי.