
לאחר כמה דקות היא מעיפה מבט מסכם על הדף, ומניחה את משטח
הציור על השולחן הקטן לידה. אני ניגש אליו ומסתכל על הציור
המוגמר. באותה שנייה שאני מסתכל עליו, כך גם היא.
אני רוצה לשאול למה יש לי כנפיים בציור. אני לא שואל, היא
ממילא לא תשמע. התשובה מגיעה לאחר שנייה כשהיא מסתכלת על הציור
ובוכה "מלאך שלי."
אני רוצה להיות שם בשבילה. אני רוצה לנחם אותה, להגיד לה שזה
לא נורא. שאני בסדר. אני מנסה לומר לה משהו, אבל המילים נתקעות
בחלל האוויר. "אני מצטער שלקחתי איתי את הצחוק שלך." אני מנסה
להושיט אליה את ידי, אך מאוחר מדי.
היא לא תצחק שנית. היא איבדה את הצחוק שלה ביום שאני איבדתי
את חיי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.