רבע לשבע היא ערה. לסדר את המראה, להתלבש, לשתות ולצאת.
דברים מוזרים קורים. התרחשויות מעניינות קטנות כאלה, שאם
שואלים: נו, אז מה קורה? מה חדש?- לא מספרים אותן. כי...פשוט
לא.
קצת לצחוק, קצת ללמוד, פתאום באה איזה מחשבה על החיים. פה ושם
ניזכרים בחמוד שרקדת איתו בקומה, מה קורה עם האקס, מה עומדים
לעשות היום, עצות לאורית, לדחוף את השולחן על ניר ורועי.
כל כך הרבה אנשים מסביב, ואת אוהבת את כולם. וטוב לך בחיים.
ואת מאושרת. אבל......עדיין מתוסבך. נרגילה וסיגריות לא מה
שמפשיט את זה. את מפוצצת בצחוק הנאה סיפוק וחברים אבל עדיין
משהו עוקץ.
זה כמו אבסטרקט של מטהר אויר על סירחון.
בהתחלה זה מסריח כזה עד שאי אפשר לנשום. ובמקום סתם לפתוח חלון
אתה מרסס. ואז אתה לא יודע מה לבחור להריח. את הסירחון או את
הספריי בריח שושנים שאמא קנתה בסופר. בסופו של דבר את יוצא
מהתא סוגר את הדלת ושזה שייכנס אחריך ישבור את הראש.
ככה זה, קצת, פחות או יותר. אתה יוצר איזה משהו שאי אפשר
להגדיר...משהו שאתה לא מזהה בו צורה מסויימת. כמו ציור שציירת
בזמן ששמעת מוסיקה ככה אתה מצייר בהשראת חיים.
זה נשמע כמו הפירוש של הפירוש של הפירוש של היצירה.
או במילים אחרות-מאמר דפוק שמסביר את משמעות החיים ואומר לך מה
לכתוב בבחינת בגרות, אבל בכל קלישאה יש משהו נכון.
ובערב קצת דיבורים קצת סידורים ולשכב, ולעצום את העיניים עד
למחרת בבוקר.
זה כמו...זה כמו מיליארד אנשים בערך בעולם.
ואני זאת שמשלימה לביליארד.