הולך ונד בין סמטאות הרחוב האפל שנהרס עם השנים ובוהה בו,
מולי  עומד בית חשוך ישן ומאובק הנטוי על צידו,
מן הבית נצפית עלמה צעירה חשוכת מראה שרק עינייה הבוהקות
בולטות ממרחקים, ואני מתבונן בהן.
העלמה אוחזת בשתי ידיה נרות בחוזקה כה רבה עד כי נראה למרחוק
שמסתתר בתוכה פחד, הפחד לעזוב, ולנטוש הכל.
נראה שהנרות בשבילה זה כל מה שנשאר לה בחייה.
היא פותחת את חלון ביתה ומתבוננת בסקרנות לרחוב מטיל האימה,
ועינייה מטיילות ימין ושמאל, אך גופי לא נקלט בזווית ראייתה.
אני מרגיש כבן אדם חיוור אשר אינו מסוגל לראות את החיים.
עינייה מזילות דמעה אחר דמעה וקולה דומם.
לאחר שעות רבות של ציפייה לבאות העלמה מתייאשת ונכנסת לביתה.
היא מתיישבת על הכסא הנד שעל יד תמונתו של אהובה המנוח.
לפתע אחד הנרות נכבה ממשב הרוח העז הנושב מכל חלונות ביתה.
מהרחוב החד כיווני הדבר נראה כמו שהעלמה איבדה חלק מחייה.
מעל ביתה מופיע לפתע ירח מגואל בדם.
היא מחליטה בלב קשה לכבות את הנר השני וביתה מתמלא בחושך גדול
המחשיך את האור.
נשמעת צריחה מבועתת מביתה.
אני נבהל למשמע אוזניי, ומחליט להכנס לביתה על אף פחדיי
ביתה מלא שחור ואבל ורק אור בקצה המסדרון המדליק את נורת השידה
שעל יד מיטתה הקטנה, קולות בכי צורמים את אוזני ומכסים את כל
ביתה.
אני נכנס לחדרה הקודר, היא יושבת על מיטתה ואקדח בידה, היא
מצמידה אותו לראשה ומפיה פורץ צחוק פראי מטורף, אני מנסה לעזור
לה להתרחק משערי השמיים אך חש שאני פותח בחד שיח.
אני רואה את המלאך קטוע הכנפיים שלי יושב על מיטתו חסר אונים
ואקדח צמוד לראשו.
ליבי מתחורר במהירות שלא תתואר ומתמלא דם עד אין מקום.
היא בוכה בכי מר, מבקשת בקשה אחרונה מהאל השומר שלה, ואני שומע
אותה, היא רוצה להגיע אליי, לגן עדן.
שקט משתרר בביתה ואחריו בא הצחוק, צחוק הגורל.
נשמעת יריה עזה המאירה את כל הרחוב האפל, הילדה הקטנה שלי שמה
קץ לחייה המעורפלים.
היא מלבינה, ועל גבה נפרשות כנפיים קטנטנות ההולכות וגדלות.
היא בורחת ממני...
בורחת אל הלא נודע...
בורחת ממני אליי...