עוד יום עבר, וזה משאיר לי יום אחד פחות עד לסוף כל הימים.
מעניין מה יש שם, באינסוף, איפה שכל המשפטים הלא גמורים נאספים
וכל המורות שהתחילו להכתיב ולא סיימו נענשות קשה.
"זה יראה לך מה זה להתחיל לדבר בטון של סעיפים, להגיד סעיף אחד
וזהו." צעקתי בעצבנות, ואז שמתי לב שאני מחזיק גיטרה ביד אחת,
מחזיק את הסולן של להקת "דיסנילנד אחרי החשכה" ביד השניה, אני
לבוש בחצאית ותרבוש וכל זה מתרחש על גבעה קטנה באיזור המישורי
של צרפת.
ככה זה אינסוף, הכל מוזר, כאילו אין מחר, ובעצם באמת אין מחר,
כי הוא עכשיו.
סיגר קובני מחזיק בידו איש איכותי מגולגל ביד, הספה שלי נהנית
מכל רגע. עוד צמד משפטים בלי קשר, משפטים חופשיים, שיפרשו להם
כנפיים, ויתחילו לרחף, ועד שיסתיים הסיפור הם כבר יעלמו למקום
לא ידוע, ושם קומוניסט לשעבר ישב וינסה לחבר את כל המשפטים הלא
גמורים בעולם לסיפור אחד ארוך, וזו תיהיה היצירה הגדולה של
החיים. זה יהיה סיפור שכל אחד יאהב: זה יהיה סיפור על ילדה
קטנה, וסיגר קובני. יהיה שם ארנב, כי כולם אוהבים ארנבים, ופיל
קולינס. הוא גם ילחין את הכל, או שהקול ילחין אותו.
ושוב הגיטרה צועקת על הסולן של "דיסנילנד אחרי החשכה", דני
מטומטם, או שאולי הוא נורבגי? זה משנה בכלל? למה הוא מנגן על
ויברופון? זה בגלל האין סוף.
כי אם זה לא היה ויברופון, זה היה גלוקנשפיל, ואף אחד לא אוהב
גלוקנשפיל.
"וזהו." אמרה מורה לא ידועה לביולוגיה, "זה הכל!", האינסוף
נגמר כרגע,
כל הטוב האנושי מתומצת בשלוש מילים.
זו הרגשה של החמצה, העברתי את כל הזמן שבעולם לחכות לרגע הזה,
וככה הוא עבר.
אולי אני אלמד לבשל לבד?