"...רחבת הריקודים מוארת למחול מסוכן.
בין האורות המרצדים נפגשות העיניים
וצלילה הגיטרה עולים בעשן..."

הם רוקדים את המחול הזה כבר כמה שנים. אף פעם לא צמודים מדי,
תמיד ממרחק, אבל גם מהמרחק הזה היא יכולה להריח את הבל נשימתו
המקפיא. הם בודדים ברחבה. אור זרקור אדום מכוון אליה. היא
במרכז. היא אינה יכולה לראות את הרוקדים עימה, לא לחוש, לא
לשמוע, וגם הם אינם רואים דבר מלבד עצמם. רק דמות אחת מזוהה
ברחבה, אך היא מרוחקת. רוקדת סביבה במעגלים ללא סוף. כבר שנים
על הרחבה, היא כבר עייפה מהמחול, אך כוחו בלתי נדלה. לפעמים
הוא מתקרב והמעגל קטן סביבה, היא רועדת. לפעמים נשברת ובוכה על
הרצפה ולאחר מכן קמה וממשיכה לחולל. קוטר המעגל משתנה, וכך גם
שברונה. כל צעד לעברה מלווה בהבל פיו שריח שתן ודם נודף ממנו.
היא אינה צופה את צעדיו מראש, ואין לה שום רצון שייקח צעד
לעברה, אך במחול הזה, היא אינה מובילה.

הצעד הראשון היה בקיץ של שנת 1998. זה היה צעד קטן יחסית, אך
גם ממרחקים היא הרגישה אותו. ריצ'י נהרגה מפליטת כדור. זה לא
היה צעד גדול בשבילה, כי בשנתיים שקדמו הן כמעט ולא דיברו, אבל
הצעד הורגש.
ושוב לאחור, הוא כבר נסוג והמשיך במעגליו האין סופיים והיא
עומדת שם במרכז, מביטה סביבה, דבר פרט לאפלה. המוסיקה ממשיכה
בקצב משתנה. היא אינה זעה ולו מעט, מסתכלת, תרה בעינייה אחריו,
אך אפילו צילו אינו נראה. משב רוח קריר נכנס לרחבה, מקפיא
עצמותייה. המחול נמשך בקצבו הקבוע, כאילו לא הופרע הקצב מעולם.
וכך חולפים להם חודשים, וגם שנים. היא מודעת לנוכחותו, אך הוא
אינו קרוב אליה כל כך, טוב לה, טוב לה שם ברחבה.

הצעד השני היה קרוב יותר. בקיץ החם של שנת 2001 סטס טבע בכנרת
ונמצא רק לאחר יומיים של חיפושי צוללנים. יומיים אחרי זה סבא
אליעזר הלך לעולם שכולו טוב (?). שני צעדים קדימה, אחד אחורה,
סקובידו, הוא כן הבטיח שלנצח ירקדו. לוקחת נשימה עמוקה,
מתאוששת מהסחרור האחרון, מחפשת שיווי משקל. היא לא הכירה את
הצעד הזה וכמעט נחתה לה באפיסת כוחות. אך האורות מופנים אליה,
והכלום מביט עליה והיא אינה יכולה להישבר, גם לא עכשיו. בולעת
רוק, מנגבת דמעה וממשיכה במחול.

ועוד שנה חולפת לה. הרחבה עדיין מוארת, היא עדיין שם וגם הוא.
עוד קיץ חם שורר בארצנו. בוקר יום שני שגרתי של הליכה ללשכה.
היא מכינה פרוסה וקוראת את עיתון הבוקר. מסיימת את הכותרות שלא
מחדשות דבר ועוברת לעמוד האחורי לקרוא תחזית 'חפ מהרגיל',
ולקרוא שחברתה, ארין, נהרגה בטביעה בעת שיט ראפטינג בלאוס.
מחנק בגרון. עוד צעד קדימה ונסוגץ הדמעות שוטפות את פניה. אבל
ללשכה צריך להגיע ולכן, המחול, נמשך.

וכך יחלפו להן השנים, היא תחולל לה בצעדים בטוחים את המחול
שלה, מחול החיים. וגם הוא, ימשיך במחול שלו, מחול המוות, יחולל
סביבה בשקט, ולפעמים יתקרב אליה בצעד קטן או גדול ולאחר סחרור
כזה או אחר היא תקום ותמשיך עד ש...

"...אל המקום אליו אני הולך
הן גם אתה תגיע
הדרכים הרי עולות אל אותו הרקיע.."


מוקדש לריצ'י, סטס וארין, חבריי לתיכון וחבריי לחיים.