ועיניים שוחקות לה, נמשים בקצה אפה.
נכון שלא היו לה נמשים טבעיים אבל לפעמים היא הייתה יושבת
ומציירת על עצמה נמשים כי היא פשוט אהבה להרגיש מנומשת כי זה
היה נותן לה הרגשה של שמש זורחת ואנשים מחייכים כמו בציורים
שהייתה מציירת מאז גן הילדים ועד היום.
וחוץ מזה? חוץ מזה היא אהבה להאכיל ציפורים בכיכר וללטף
חתולים עזובים בסמטאות החשוכות של העיר ובגלל זה גם כשהיא
הייתה סתם מתיישבת לעצמה כדי לכתוב או לצייר או סתם לחלום
בגנים הצבורים או מול הים או אפילו על המדרכה אז תמיד ציפורי
גגות היו יורדות סביבה וחתולי רחוב היו מתקרבים מבלי לפחד
ומקיפים אותה ומתיישבים בחיקה.
שמה היה מאי אבל היא הייתה קוראת לעצמה מרי-אן אפילו שכולם
אמרו לה שמאי זה שם נורא יפה. והיא הייתה מדמיינת שהיא נסיכה
שרק הגיעה לפה במקרה מעולם אחר וכבר שכחה איך לחזור ושלאונרד
כהן כתב במיוחד בשבילה את שיר הפרידה היפה שלו..
היא הייתה מין שילוב מושלם של ילדת לבד וילדת שמש אבל מי שהיא
אהבה באמת היה דווקא הירח והיא הייתה אוהבת לשבת ולספר לו את
הספורים שלה ומדמיינת שבסוף הוא מוחא לה כפיים ומספר לה בחזרה
סיפורים מימים קדומים כשעל האדמה היו נסיכות ואבירים וקסמים
וסוסים שידעו לעוף.
היו בה, במאי, גם חולמניות מתוקה וגם עצבות רכה וגם געגועים
אינסופיים לאנבל והיא ידעה לכתוב שורות מופלאות שאף פעם לא
יכלו להיגמר כל עוד היא עצמה הייתה קיימת.
זה היה לילה כל כך יפה והירח שלה היה כל כך גדול וכולם דברו
עליו ואמרו שכבר יותר ממאה ושלושים שנה שהוא לא היה כזה מלא
וכתבו עליו בעיתונים והסבירו את התופעה והשתמשו במילים של
סיבוב מעגלי ונטיית ציר וכוחות פיזיקליים אדירים, אבל רק היא
ידעה את הסיבה האמיתית והיא שהירח שלה כל כך מלא הלילה וכל כך
בוהק ומסנוור פשוט משום שהוא יודע שזהו כנראה לילה האחרון כאן
והוא פשוט בא להיפרד ממנה ולהראות לה עד כמה הוא התייפה
לכבודה.
אז כל הלילה היא הסתובבה ברחובות החשוכים והיה קצת קריר אבל
לא יותר מדי כי הירח שלה דאג לחמם אותה באורו הלבן. והיא שרה
לו כל מיני שירים שתמיד אהבה לשיר לו, על הלילה שמגלה לירח
שהוא קירח ועל האור שמלווה אותו וצורח ועל האיש הבורח..  וככה
מאי הלכה והלכה מרחוב לרחוב וכל החתולים יצאו ממקומות המסתור
שלהם והתקבצו והלכו אחריה בשקט מופתי וככל שהיא עברה ביותר
ויותר רחובות כך גדלה חבורת החתולים לשורה ארוכה ארוכה וממש
נדמה היה שהיא החלילן והם הילדים שצועדים אחריו. ובסוף היא
הגיעה לגן גדול שהיה חבוי בין הבניינים. זה היה גן ערפילי ומלא
בעצים עתיקים ומפחידים ופנסי ניאון לבנים קישטו אותו מצד אל
צד.
מאי התיישבה על אחד הספסלים וכל החתולים הקיפו אותה וחלקם
התיישבו וחלקם נשכבו אבל כולם הביטו לעברה. מתוך עדת החתולים
יצאה חתולה קצוצת אוזן שחורה וגדולה ועיניה בוהקות בחשכה. היא
קפצה אל חיקה של מאי והחלה ללוש את מכנסיה בציפורניים ולגרגר.
ג'יזל שלי. אמרה מאי וצחקה. מלכת הלילה והחתולים. נראה לי שכל
החתולים שכאן היו ילדייך אבל עכשיו את כבר לא יכולה להמליט
יותר.. מאי הרימה את ראשה והביטה בחזרה אל כל החתולים.  
זהו, היא אמרה להם. עכשיו אני אנוח קצת כי המסע שלי עדיין לא
נגמר. אני נורא מצטערת שאני נאלצת לעזוב אתכם וגם אותך ירח אבל
אני פשוט רוצה לחזור למקום הקסום שממנו באתי.. לא ירח, אני לא
זוכרת את המקום הזה אבל אני יודעת שהוא קיים. פשוט נמאס לי
ירח, נמאס לי מהכל.. איני יכולה יותר לראות את הקיצוניות
המוטרפת הזו שהולכת ומתפשטת בכולנו בקצב כה מסחרר.. .. העולם
השתנה כה הרבה, מאז שהייתי ילדה קטנה, ואני יודעת שמה שאבד כבר
לא יחזור.. ולא שציניות, השגיות, תחרותיות, הצלחה וקידמה הם
דברים כאלו רעים.. אבל זה לא בשבילי ירח, פשוט לא. אני פשוט
מתגעגעת לעולם שלי כי שם הכל פשוט היה יותר פשוט.. שמת לב
למילה הזו- פשוט.. נראה לי שהאנשים כבר שכחו שהיא קיימת
בכלל...  פעם, לפני כמה שנים, כשאני ואנבל ועוד כמה חברות קצת
שתינו וקצת התמסטלנו אז הוצאתי מהמגירה את הציורים שלי מהגן עם
הבתים והאנשים החד מימדיים והשמשות המחייכות וכולן הסתכלו על
הציורים והתפוצצו מצחוק ושאלו אותי מאיפה הבאתי את הציורים
האינפנטיליים האלה.. ונכון שהן היו בהיי אבל דווקא אז זה הראה
שהן שכחו עד כמה ציור פשוט של ילדה יכול להיות יפה.. אפילו
אנבל שכחה ואתה יודע שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי מאז
ומעולם... כל כך הרבה ציורים ציירתי בחיים שלי אבל תמיד
הציורים של הגן היו הכי יפים בעיניי.. נכון ירח, נכון שאני
צודקת? יופי, ברור שתסכים איתי- אתה הרי אף פעם לא מבקר אותי
או יורד על הדברים שאני אומרת. בגלל זה אני כל כך אוהבת אותך.
ואז היא שרה לירח עוד כמה שירים וכל החתולים הקשיבו במבט
מהופנט ואחרי זה היא הוציאה נייר לבן מתיק קטן שהיה לה ובו היא
שמרה את כל הדברים שכתבה או ציירה אי פעם והיא גם הוציאה עט
בצבע שחור ושרבטה דבר מה על הנייר ואז קיפלה והניחה אותו על
הספסל והניחה עליו אבן וקמה והלכה משם וצעדה וצעדה עד שנעמדה
מול שני בנייני הזכוכית הענקיים שהשקיפו על כל העיר. מאי הרימה
את ראשה למעלה למעלה והביטה אל המגדל העגול ואל המגדל השני
ויכלה לראות עליו את השעון הדיגיטלי הענקי והזרחני שלא הפסיק
לספור לאחור..
איזה יופי, היא אמרה, סוף סוף הגעתי אל מגדל הקריסטל שלי. היא
הסתובבה והביטה אל כל החתולים שעדיין הלכו אחריה. זהו עד כאן,
היא אמרה להם. מכאן אני ממשיכה לבדי.. שיהיו לכם חיים יפים
ותשתדלו לא לאכול יותר מדי שטויות....
היא נכנסה אל הקניון הענק והעזוב שמתחת ועלתה בכל המדרגות
הנעות והמפלסים ועברה במהירות את השומר הישן והחלה לטפס
במדרגות למעלה למעלה עד לראש המגדל. ובסוף כשהיא הגיעה למעלה
היא אפילו לא הרגישה עייפה. היא עמדה על מנחת המסוקים והתקרבה
אל המעקה והביטה אל כל העיר הענקית והזוהרת שלמטה ואל הירח שלה
שעדיין היה ענק ובהיר כמו מקודם..
זהו ירח, הגעתי לסוף הדרך.. לא אל תיבהל, אני עדיין לא
הולכת... אני רוצה לחכות ולראות את הנצנוץ הראשון של השמש
שתופיע עוד מעט מעבר להרים שבמזרח.. נו ירח, אל תהיה עצוב..
אמרתי לך שככה זה צריך להיות.. אתה באמת לא צריך לקחת את זה כל
כך קשה... אתה יודע מה ירח, יש לי רעיון. אני מוכנה לעשות אתך
מין עסקה כזו, חכה רק רגע והכל יהיה מוכן. ומאי שלפה מתיקה את
כל חבילת הציורים שהיו לה והיא הוציאה שוב את העט השחור והחלה
לרשום דבר מה בצדו האחורי של כל אחד ואחד מהדפים. בינתיים
הגיעו מתוך חשכת הלילה כמה ציפורי גגות ונעמדו על המעקה. כאשר
מאי סיימה לכתוב על כל דפי הציור שלה היא קפלה את כולם, אחד
אחד, למטוסי נייר והחלה להעיף אותם מהמעקה אל העיר הגדולה
שלמטה... היא הביטה אחר מטוסי הציור שמהר מאוד נעלמו באפילה
שמסביב וחייכה לעצמה...
אתה רואה ירח, נתתי לך הזדמנות, על כל אחד מהציורים שלי כתבתי
שישנה נסיכה במגדל הקריסטל והיא מחכה שיבואו להציל אותה. ואם
מישהו יגיע עד הזריחה אז ניצחת ואני נשארת פה, טוב?  יופי, אני
שמחה לראות אותך מחייך... ומאי נעמדה על המעקה והושיטה את ידיה
באוויר ונתנה לרוח החזקה להכות בה.. הציפורים, שכל הזמן הצטרפו
אליהן עוד ועוד, התעופפו לפתע ממקומן במשק כנפיים רועש והחלו
לעוף במעגלים מעל המגדל כשהן מצייצות וצווחות בקריאות גדולות.
מאי הרימה את ראשה אליהם- אל תדאגו, ציפורי גגות שלי, תמיד
יימצא מי שיאכיל אתכן מכף ידו. רק תיזהרו מחתולים וממטוסים
והכל יהיה בסדר... והיא הרימה את ידיה גבוה יותר ועצמה את
עיניה והמשיכה להרגיש את הרוח נוגעת בפניה ומלטפת את שיערה..
וכך היא חיכתה וחיכתה וכשפקחה את עיניה היא כבר ראתה את האור
מפציע מבעד להרים שבאופק..
זהו ירח. השמש כבר עומדת להופיע ואני רק צריכה לחכות לנצנוץ
הראשון שלה כי אני פשוט רוצה לראות את שניכם ביחד, אפילו
לשנייה וזה מספיק.. אני מצטערת בשבילך שאף אחד לא הגיע בסוף
אבל אתה פה בשבילי וזה מספיק לי... והיא ידעה שבעוד שניות
ספורות היא תראה את הנצנוץ הראשון של השמש והיא הושיטה את אחת
מרגליה קדימה ולקחה הרבה אוויר, מהרוח שלא הפסיקה לנשוב, ועצרה
את האוויר בתוכה וחייכה לעצמה ולכמה רגעים היא עוד הרגישה שהיא
פשוט תעוף, כמו עשרות הציפורים שהמשיכו לעופף מעליה במעגלים
ולצווח בקולי קולות....
והיא שוב הביטה אל ההרים הרחוקים בפעם האחרונה וראתה את ההבזק
הבוקע מתוכם וידעה שהיא לא תעוף... ואז היא התכופפה קדימה עוד
קצת ועוד קצת והביטה בפעם האחרונה אל הירח שלה וצחקה אליו
בעיניה והתכופפה שוב עד שרגלה העומדת התנתקה גם היא אל החלל
הגדול שמסביב, וכבר לא שמעו יותר כלום