מי שחשב שהתור למשרד הפנים הוא תור ארוך ומייגע, סימן שאף פעם
לא ביקר בתור לגן עדן. זה בעצם נכון משתי סיבות, גם בגלל שהתור
לגן עדן באמת ארוך ומייגע יותר מכל תור שישנו, וגם מכיוון
שהתור לגן עדן זה התור האחרון שאתה רואה. גם כן דרך לסיים את
החיים, בתור ארוך. ותנו לי לומר לכם, שהעובדה שאתה בתור לגן
עדן, לא אומר שאתה נכנס פנימה לגן עדן. לא ולא. זה רק אומר
שאתה לא מספיק רשע כדי שיישלחו אותך לגיהינום, ולא מספיק צדיק
כדי לעמוד בתור האקספרס. אתה בנאדם סביר, ותצטרך למכור את עצמך
מספיק טוב - או למעלה, או למטה, או בחזרה, לניסיון נוסף. בשנים
האחרונות, החל מתחילת המאה העשרים בערך, הקריטריונים נעשו הרבה
יותר קשים. בניגוד לתיכונים מסוימים, הנהלת גן העדן החליטה שיש
יותר מדי דיירים, ומאחר ומספרם רק עולה, כי הרי אף אחד לא
יעבור דירה, צריך להתחיל להתקמצן על מקומות, או שאלוהים צריך
להתחלק בחדר שלו. ואלוהים די קטנוני כשזה מגיע לחדר שלו.

ככה, בערך, הסביר לי המלאך הממיין את המצב הנוכחי בגן עדן,
כשנכנסתי אליו למשרד הקטן והפחוס שלו. הוא היה קטן, משופם,
כנפיו שמוטות, נבל חלוד עם מיתר קרוע זרוק על הכיסא לידו.
בלעתי את הרוק. "אני רק מקווה שאני יורד לקומת הקרקע ולא
למרתף," חשבתי לעצמי. ובעצם, איזה שגיאות עשיתי בחיי? תיק
פלילי אין לי, לא נלחמתי באף מלחמה, לא התעללתי בבעלי חיים,
חוץ מאח שלי. חוץ מבדיחות שחורות, הומור חולני וסרקזם לא פשעתי
בשום דבר. זה צריך להיות בערך כמו הבגרות באנגלית. שתי שאלות,
שתי תשובות, חיוך וזהו. ואז זה מנוחת עולמים יחד עם גדולי
ההיסטוריה. והמשפחה.
המלאך הקטן סקר אותי בעיניים מודאגות. מבט של רחמים הופיע על
פניו. הוא הסתובב אל ארון התיקים שמאחוריו. "קרני, קרני...
הממממ... כן. מצאתי. בוא נראה," ובהינף אצבע, משהו החל לזחול
החוצה מבין המדפים. הייתי קורא לזה תיקיה, קלסר, ספרון, אבל זה
נראה יותר כמו אנציקלופדיה. כן, אנציקלופדיה נשמעת כמו מילת
תיאור מתאימה, במיוחד לנוכח העובדה שאחרי הגוש הראשון יצאו עוד
שלושה גושים והסתדרו בערמה. הכרכים של חיי.
"אבל..." התחלתי לגמגם בפראות. המלאך הרים את ידו וסימן לי
לשתוק. הוא פתח את התיק הראשון והוציא קלף שהכותרת 'תקציר'
התנוססה עליו. "אם כן, בוא נסתכל. רגע, אבל לפני שנתחיל
לסקור," הוא הוציא דף נוסף שעליו היה כתוב המספר מאה, ומתחתיו
נמתחו שתי עמודות. "כל דבר טוב מוסיף וכל דבר רע מוריד. תשעים
עד מאה זה לכאן, ומחמישים עד תשעים זה לאדמה. נמוך זה, נו, אתה
מבין. זה נמוך מכמה בחינות," הוא אמר, ואני הנהנתי בעצבנות.
מתי בפעם האחרונה הייתי בבית כנסת? מתי שמרתי מצוות? אני בכלל
אתאיסט מוצהר. בקיצור - אכלתי אותה.
"אז מה יש לנו פה?" המלאך הציב זוג משקפיים עבי-זגוגית על
חוטמו הקצר, וקירב את הנייר לפרצופו. "מתת בגיל 26 מהתפרצות של
סרטן הריאות. השארת מאחוריך משפחה, חברים בודדים, חברה. יש לנו
פה תמונות מהלוויה שלך, אם אתה רוצה," והוא קירב אליי שקית
ירוקה של 'אגפא'. הם כנראה באמת החברה הטובה ביותר. "אם אתה
תוהה, זה פשוט בגלל שהם הזולים ביותר, והשירות הזה הוא בחינם,
אז אנחנו צריכים לחסוך בעלויות. המון מתים," מלמל המלאך מתחת
לשפם. הצצתי בתמונות. חלקה יפה דווקא. לא זיהיתי את בית
הקברות. ההורים שלי מחובקים, דודים שלי ובני דודים שלי. משהו
קטן, אינטימי, הנה זה חבר שלי מהצבא, זה מהאוניברסיטה, שני אלה
עוד מהתיכון. והנה חברה שלי. תמיד מצטלמת טוב.
"טוב, אז מוות בגיל מוקדם זה בונוס. וממחלה חשוכת מרפא זה גם
עוזר. אבל אתה הבאת אותה על עצמך. אני רואה פה סיגריות,
סיגריות ועוד סיגריות, מגיל צעיר יחסית. אז אנחנו מקזזים. בוא
נתקדם הלאה, יש לנו עוד הרבה לכסות."

השעות נקפו. מחוגי השעון רדפו אחד אחרי השני במחול ממושך,
כשאני והמלאך האחראי עברנו אחרי חטאיי לחברה, בזה אחר זה.
הילדים שהתאכזרתי אליהם, השקרים שסיפרתי, הדברים ששאלתי ולא
החזרתי, העלבונות שהטחתי לחינם. גם דברים טובים היו - פה ושם
עזרתי וסייעתי, הייתי נחמד באופן כללי, הייתי יחסית שקט
וסולידי. למזלי, כל עניין האמונה והדת הם יחסית חסרי משקל כשזה
מגיע לבית הדין האלוהי, כנראה בגלל שגם שם לא בטוחים מה היה
קודם ולמה. אבל, ככל שהתקדמנו וסקרנו, הערימה לא הצטמצמה. שנים
שלמות נדחסו לדפים דקים, מערכות יחסים לפסקאות. בסופו של דבר,
אחרי כמעט ארבע שעות, כיסינו את כל 26 שנות חיי. הניקוד שלי
היה לא רע. אחרי הקיזוזים, התוספות וההתמקחויות (25 נקודות על
אדישות?!), התייצב המספר על 91. נשמתי לרווחה, מחיתי אגלי זיעה
שהצטברו לי על המצח. אבל המלאך לא נראה כאילו הוא סיים. הוא
דחף את כל הניירות שכבר עברנו עליהם הצידה, וטפח על שלושת
הכרכים שנותרו בערמה.
"עכשיו הגענו לעיקר," המלאך כחכח בגרונו, "זה כתב האישום
נגדך." לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. זאת אומרת, לא רציתי לדעת
איפה ייקברו אותי, לנצח. "כ-כ-כתב אי-אי-אישום? אבל אני מעולם
לא פשעתי! ובטח שלא עמדתי למשפט!"
"בוודאי שעמדת, זה פשוט היה בלי ידיעתך. זה היה 'המשפט' בזמנו,
התנהל פה ליד על ענן 9. היה בכל העיתונים השמימיים."
"אוקי, אוקי, אני מבין. על מה עמדתי למשפט? הפרת מצוות?"
"לא. משהו הרבה יותר רציני מזה. אני מדבר על רצח. אתה..." הוא
נאנח בקול רם. "אתה רצחת מלאך לפני עשר שנים בערך."
"אתם בטח טועים," השבתי "אני מעולם, אבל מעולם לא רצחתי מישהו.
התבלגנו לכם הניירות. יש נורא רוח פרצים פה למעלה. תבדוק שוב."

"ברור לי שאתה לא מבין. מאז ומעולם היו על פני האדמה מלאכים.
הם נראים כמו אנשים רגילים, אבל הם לא. יש להם משהו שלשאר האדם
אין - יש להם כנפיים. הכנפיים שלהם אפילו יותר מיוחדות משל שאר
המלאכים, כי הן כל כך לבנות, כל כך מושלמות, רק שהן סודיות,
ואפילו המלאך בעצמו לא יודע שהוא מלאך. אפשר לחשוב עליהם
כמלכודות קטנות להגינות האנושית - ככה אנחנו בוחנים מי באמת
צדיק ומי מפלצת. ואתה, ידידי, מפלצת. הנה, תסתכל."
הוא דחף לכיווני את הכרך הראשון, 'כרך התביעה'. בעמוד הראשון
היתה תמונה שלה... הייתי צריך להבין שהיא מלאך כבר אז, זאת
אומרת, אם הייתי יודע שכל העסק הזה ממש קיים. עמוד אחר עמוד
תועדו כל השיחות שלנו והמפגשים שלנו, מילה אחרי מילה, הברה
אחרי הברה. לא הייתי צריך יותר מזה. "אנו מוצאים את הנאשם אשם
ברצח המלאכית מס' 4891391 בעזרת שקרים, עלבונות, יחס מגעיל,
והתנהגות כפוית טובה באופן כללי," הקריא לי המלאך מהדף הראשון
בכרך השלישי, 'פסק הדין'. הוא נשם עמוק, ובמחי יד מחק את המספר
91 וסימן במקומו 0 גדול, וסימן מתחתיו שני קווים. "אתה יורד
למטה, ידידי. אין צורך בבגדים חמים. אני מבקש להתנצל בשם הצוות
האלוהי על ההמתנה."
"לא! חכה רגע! מה עם נסיבות מקלות? היא ממש פגעה בי באותה
תקופה. לא חשבתי בהיגיון. לא יכול להיות שזה הסוף בשבילי.
חוצמזה, היא עדיין חיה למטה, שמה."
"כן, בוודאי שהיה חיה. אבל כנפיים כבר אין לה, ולא יהיו לה
לעולם. אתה רצחת את המלאך שבה. ועל זה אין נסיבות מקלות, מה גם
שכבר הכל דובר בדיון."
"הכל חוץ מהעונש," אמרתי. "אולי אפשר להגיע להסכמה? פשרה? אני
אעשה הכל!"
"טוב, אם אתה מאוד רוצה, יש לנו זוג שממש עכשיו מצפה לילד. אני
חושב שאתה מכיר את האימא... הנה, תסתכל."
"מה?! אבל זאת אותה אחת! אני לא יכול לבלות איתה חיים שלמים.
אתה בטח צוחק... זה או זה או הגיהינום?" חיוך שטני הציץ מזווית
פיו של המלאך הממיין. "חוש ההומור שלנו זה משהו שבני אדם רבים
מתקשים להבין. אני חושב שזה 'צדק פואטי', אם אתה רוצה לקרוא
לזה ככה." הנהנתי בעצב. "זה עדיף על גיהינום, אין מה לומר."

עכשיו אני כבר בן שש עשרה שוב. בעיקרון, אני לא אמור לזכור את
כל זה, אבל גנבתי למלאך הממיין את הדף כשיצאתי מהחדר. לפעמים
אני מתבונן באימא שלי ותוהה האם היא זוכרת, האם היא יודעת, איך
היא תגיב אם אני אספר לה מה אני יודע. אני רק יכול להתחרט על
מה שעשיתי, אולי ככה היא היתה נהיית אימא טובה יותר.