עת לבקש ועת לאבד,
                                 עת לשמור ועת להשליך
                                               קוהלת ג, ו

יקירי,

אינני יודעת להיכן נעלמת. אבל רק שתדע לך, אני מחפשת אחריך כבר
שבועות.  בעצם, כבר יותר משנה. איני יודעת כבר מה לעשות ועל מה
לחשוב. תחילה האמנתי שזה אך לזמן קצר, אתם יודעים. כל אחד זקוק
מעת לעת, לחופש, וחשבתי שאו-טו-טו תשוב. אז הייתי רגועה. בעצם
לא כל כך רגועה, יותר נכון לומר שהייתי דווקא די עצבנית
וכעוסה,  אבל השתדלתי להסתיר זאת שלא ישגיחו. כמובן שככל שהזמן
הלך והתארך התחלתי גם לדאוג. גם הפכתי בלתי נסבלת, באמת. אפילו
התחילו לראות עלי שאני סובלת וניסו לעזור, מה שאני הכי פחות
סובלת, אז הדפתי את כולם באומץ, ואמרתי, אני לבד. אני לבד אמצא
אותו. אבל מה שבהחלט היה צפוי, כל אשר עשיתי לא עזר בשום כלום,
בחיי. אפילו  ביקרתי אצל המרפא הטבעוני ההוא,  זה שעושה דיקור
ונותן להריח נרות בריח של מגעיל כזה, ואפילו האזנתי לכל מי
הצעות בנוסח של  "תיקחי את זה, ותעשי את זה, ותלכי לכאן ותבואי
לשם," אבל נייט.  מה זה נאדה, ריאן-די-טו,
גורנישט-מיט-גורנישט. שום דבר לא עזר. לא תאמינו לי אם אספר
לכם שירדתי אפילו לאילת, וקפצתי לים המלח ואפילו הגעתי עד
לונדון לכמה ימים אבל בשום מקום לא מצאתי אותו אפילו לא
עקבות.

ועכשיו אני אובדת עצות.
אתם רוצים לומר לי שאיבדתי אותו לעולמים, שאני עכשיו צריכה
לחיות בלי, לגמרי בלי. שלא תעיזו להעלות בכלל את המחשבה הזו על
דל שפתיכם כי אם תגידו לי ככה, אני קופצת מכל-בו שלום.
מה, אין כבר כל-בו שלום? טוב אז ממגדלי עזריאלי, בסדר?
בחיי.

אתם לא מאמינים לי ?
אז תגידו לי אתם.
אם אתם הייתם מאבדים את אושר, כן אושר בה' הידיעה, מה אתם
הייתם עושים? ממשיכים לחיות בלי?
אני לא מאמינה לכם
אתם מסוגלים בכלל לדמיין לכם מה זאת אומרת בלי אושר ושמחת
חיים?
מה, גם לכם אין? גם אתם איבדתם אותם?
אז מה אתם עדיין עושים כאן?
יאללה, כולנו לעזריאלי.

נפגשים על הגג  בשעה חמש, תביאו חברים שיהיה שמח.