השמש החורפית מיאנה לחמם את עצמותיה המיובשות, אך אלזה סירבה
להיכנע. נכנסה הביתה ושבה גוררת אחריה את השמיכה המשובצת, את
צעיף הצמר האפור ואפילו טרמוס מלא בתה. על כפות ידיה חבשה את
הכפפות החומות, אלה שקצות האצבעות הדקיקות נובטות מהן משולדות
וצנומות. התיישבה על הדרגש, פניה אל עבר הפשפש הפעור לרווחה,
והיא ממתינה. אולי ישובו?

גב' חייקיס חלפה עברה במהירות, עיניה מכווצות מפני הרוח,
משתדלת להתעלם מנוכחותה  של  אלזה, אך לפני שחדרה הביתה, הפנתה
פניה.
"הכל בסדר אצלך, פראו מילנוב?"
"כן, גב' חייקיס, הכל בסדר גמור."
"לא קר לך? היכנסי הביתה, כבר מאוחר."
"עוד מעט. לא, לא קר במיוחד."  
לחייה הסמוקות של אלזה העידו על תחושתה, גם קולה רעד. רק משיכת
הכתף הייתה החלטית.
גב' חייקיס הנידה ראשה, נאנחה ומיהרה פנימה, שמחה שהיא לא
חייבת להישאר ברוח המתגברת, ולפטפט עם פראו מילנוב. אולי הייתה
צריכה לנסות לשכנע אותה ביתר מרץ,  אך פראו מילנוב תמיד הייתה
עקשנית, והעקשנות  מטבעה הולכת ומתגברת כמו הרוח.

אלזה נותרה בחוץ עד שקרני שמש אחרונות סיימו לשחק עם  ענפי עץ
האגוז העומדים בשיממונם,  ואז, ורק אז, קמה ממקומה דאובה
וכואבת וחזרה לביתה הריק. רק עליזה הקבילה את פניה, זנבה מורם,
והיא מתחככת ברגליה.
"נו, די, עליזה, נו די, הנה אימא תיתן לך אוכל."

כבר יומיים חלפו מאז נעלמו יולי ומאי, צאצאיה של עליזה שתומת
העין. מפליא הדבר כמה המלטות ידעה עליזה, זו ששורטת כל חתול
זכר המתקרב אליה ואוזניה הקרועות משתלשלות, עדות אילמת
לתוקפנות חסרת הרסן של בני מינה. הזנב המדובלל והעין  החסרה,
לעומת זאת, הם תוצר אנושי. ובכל זאת ולמרות הכל, עדיין  היא
כאן, לצידה של אלזה שלה. גוריה של עליזה בדרך כלל נהגו להתפזר
בהגיע יומם ברחבי המושבה, מעוררים עליהם  חמתם של צעירים ונשים
טרחניות. הפעם, משום מה, בחרו להישאר אצל אלזה, למרות שידעו
שהיא בגילה תתקשה לטפל בהם.  

ועכשיו הם אינם ומי יודע מה עלה בגורלם. עוד היא מהרהרת ועליזה
קפצה על צווארה,  מסיטה אותה מזרם המחשבה, זנבה הממורטט משוטט
על אפה ועל משקפיה וכמעט ואלזה תאבד משווי משקלה. אך היא,
כהרגלה רק מחייכת, מתעטשת מפני השיער שחודר לאפה ומרגיעה את
עליזה. "שש... תירגעי, הירגעי יקירה שלי, אימא כבר תיתן לך
אוכל, די, חמודינקה שלי."

אחרי שהאכילה את עליזה וגם דאגה לפנקה בצימוקים טבולים בחלב,
נפנתה ונעמדה ליד החלון הצפוני. זה שמשקיף על הדרך. פנס הרחוב
מאיר את הרחוב עד לסיבוב, בעוד היא לועסת  פרוסת לחם מיובשת
ולוגמת  בהיסח הדעת כוס תה שאיבד צבעו זה מכבר.  

הטנדר הישן של מורדוכיי שוב מקרטע על הכביש הצר. בעצם לא,
מורדוכיי כבר מזמן מתחת לאבנים על הגבעה. זה לא מורדוכיי זה?
אז זה בטח מוטק'ה הילד שלו. טוב, ילד הוא כבר לא. רק גבר בעל
כרס משתפלת וראש מקריח שכל תפקידו בחיים מצטמצם בהובלת לחם
מהמאפיה למכולת. פעם גם הוביל חלב אבל היום כבר לא, רק לחם.
בעצם שלוש פעמים בשבוע גם לחמניות.  אוי מורדוכיי היקר בפורד
הישן. דמעה ניקבה לה בזוית והיא מיהרה למחותה ולקנח אפה.
לאחרונה הדמעות שם מטפטפות כמעט ללא שליטה. נו די, דיברה לעצמה
בקול רם, נו שוין מספיק.

כשרגליה של אלזה לא עמדו לה יותר, הלכה התיישבה על הכורסה,
עיניה תקועות בחלון.  יש לשער שנמנמה כמה פעמים אבל לא ידעה.
עם הנץ השחר החליטה שאינה יכולה יותר. עמדה והתעטפה שכבות
שכבות. מגפים שחורים לרגליה ומטפחת צמר אדומה לראשה. הרוח כבר
שככה  כשיצאה את הבית. שכבת העננים עטפה את האדמה המקוררת
ובחוץ כבר לא היה כל כך קר כמו אתמול. הלכה, מגפיה חורקים
במפגשם עם שכבת הקרח הדקיקה, והיא מקשקשת בלשונה "פששש....פששש
 יולי, יולינקה, מאי  מאינקה, יולללי." כך הילכה, מפזרת פה
ושם חתיכות נקניק דקיק ומצקצקת בלשונה. אף חתול לא נראה באופק,
לא שלה ולא משל אחרים. הלכה עד שהגיעה לכביש הראשי. כרגיל
הכביש ריק בשעה זו של בוקר. התעצלה לחצות את הכביש במעבר התת
קרקעי של הולכי הרגל, ולא היססה יותר.

גופתה של אלזה נמצאה מוטלת ללא רוח חיים על הכביש הראשי. מסביב
פזורות היו ככרות לחם טריות ועשרות לחמניות. מדובר בתאונת פגע
וברח, אמר הקריין בחדשות של השעה שמונה, הוא רק שכח לציין שליד
גופתה נמצאו שני חתולים מגודלים מלקקים את פני הקורבן. חוקר
התאונות שנקרא לזירת הפשע התרשם שהמכונית הפוגעת סטתה ממסלולה
ואז פגעה בקשישה. אולי ניסתה שלא לדרוס את החתולים? אפשר היה
אולי להתייעץ עם מאי ויולי, אך אלה ממלאים עתה פיהם בלחם.