בזמן שהיתי בפולין, כתבתי יומן מסע. הנה הוא לפניכם
7/10/02 לפניי היציאה מהבית
נשארו רק עוד 3 שעות עד ליציאה מנצרת עלית והחלטתי שכאן זה
הזמן לפתיחת יומן המסע.
כולם מתרגשים ומצפים. אחרי ההכנה השנתית שקיבלנו, כולם כבר
רוצים לראות על מה כל העניין.
אני לא יודעת למה, אבל אני בכלל לא מתרגשת.
אני רק רוצה לחזור כבר הביתה. אני מפחדת מכל הלימודים שאני
מפספסת. איך אני אשלים את הכל?
בבית ספר כולם חיבקו ונישקו אותי. ובערב גם השלמתי עם חברה שלי
שלא דיברתי איתה כבר 4 חודשים!
וכל החברים שלי יבואו להפרד ממני, ועדיין, אני לא מאושרת ולא
מתרגשת.
אולי זה בגלל שכל כך הפחידו אותנו לגבי המסע.
כולם שם שונאים אותנו, המלונות והאוכל נוראיים, כולם נכנסים
לדכאון נוראי לאחר המסע.
אולי זו הסיבה? אולי לא. לא יודעת.
אני חושבת על מה שאני מצפה מהמסע.
להבין יותר, לראות, לנסות לדמיין איך הכל היה. איך הם חיו
וסבלו ועדיין שרדו.
אני לא בן אדם שגאה בהיותו יהודי. האמת, שממש לא אכפת לי
ולפעמים אני גם מתביישת בזה.
אחר כך כשאני שומעת סיפורים על מלחמת העולם השנייה, אני
מתביישת בכך שלפעמים אני מתביישת.
בקיצור מעגל סגור שבו ממש לא אכפת לי מי או מה אני.
אבל מה, רבים מהמשפחה שלי נספו בשואה. רבים מהמשפחה שלי.
לא סתם אנשים, אלה אנשים שהיום היו יכולים להיות אנשים שאני
אבוא לבקר אצלם.
אחים ואחיות של הסבים שלי והוריהם. כל כך הרבה אנשים.
אני אדם משפחתי. לא מזמן שמתי לב שאני יודעת כל כך מעט ועשיתי
עץ משפחתי ענקי.
עכשיו אני מרגישה שאני קצת מכירה אותם. שמעתי סיפורי ילדות
שלהם.
איך סבתא שלי שיחקה איתם כשהם היו קטנים.
איך הם הגיבו כשאחד מאחיהם נפטר ממחלה בהיותו עוד צעיר.
והאנשים האלה נרצחו. בבית, בעבודה, במחנות. הם נרצחו. כל כך
הרבה.
ובגלל זה חשוב לי לנסוע.
האנשים האלה גרמו כל כך הרבה נזק. לא רק למשפחה שלי, אלה לעוד
מיליוני משפחות אחרות.
אני רוצה לראות מה הם עשו. אני רוצה לדעת.
אז אני לא מתרגשת. אבל מרגישה צמאה לדעת. אני רוצה וצריכה את
זה. אני רוצה לחזור ולהרגיש גאווה בסבתא שלי, שגרה איתנו, על
ששרדה. ולהיות גאה בכל אלה שהחזיקו מעמד.
אני רוצה להתבייש בעצמי על שאני לפעמים חלשה, בעת שהם החזיקו
מעמד ושרדו.
אבל איך אני אשיג את זה? סיפרו שבמחנה ההשמדה טרבלינקה, אחד
ההכי נוראיים, גודל דשא ירוק והרבה עצים מסביב והמון יופי.
לא מראות נוראיים. לא גופות ותאי גזים. במקום שחור, רואים צהוב
וירוק.
אז איך אני אוכל להרגיש גאווה ובושה כשבעצם רואים דברים כה
שונים ממה שהיה אז?
אני רק מקווה שממה שאני אראה אני לא אכנס לדכאון. אני לא רוצה
להיות בהסגר.
אבל אני גם יודעת שהחברים שלי יהיו שם בשבילי. הם כולם יעודדו
אותי ואני אצא מזה.
יש לי את החברים הכי טובים שבן אדם יכול לבקש.
אני אסיים בינתיים כאן. אלה התחושות שלי לפניי המסע. מה יהיה
אחר כך? עוד נראה.
היומן הזה יהיה כמו ראי למחשבות ולתחושות שלי. אני מצפה
ומסתכלת על השעון.
אני כבר כותבת 20 דקות.
נשארו 3 שעות.
אני כנראה אכתוב הלאה רק מחר.
8/10/02 אחרי היציאה מהמטוס
כולם נפגשו ב 23:30 ליד העירייה. כשבאתי, רבע שעה לפניי, כבר
היה שם מפוצץ באנשים.
המון חברים שבאו להפרד.
גם ממני באו להפרד. באו 5 חברים טובים שלי וכולם חיבקו ונישקו
אותי ונפרדו ממני והיו ממש ממש מתוקים. הם אפילו התחילו לתכנן
איך לחטוף אותי באוטו של אחד מהם כדיי שישימו לב שאני חסרה רק
כשהם יהיו מספיק רחוקים.
בשעה 24:00 עלינו לאוטובוס והתחלנו לנסוע לעבר שדה התעופה. לקח
לנו שעה וחצי להגיע שבמהלכם דיברתי עם חברה טובה שלי, מרינה,
שאיתה יצאתי למסע מההתחלה.
כשהגענו, לקח לנו עוד שעתיים של בדיקות המסמכים והמזוודות.
נשאר לנו פחות משעה להיות בדיוטיפרי אבל למזלי הספקתי הכל.
קניתי סוללות, 5 פילים ואוזניות חדשות לדיסקמן. הכל עלה לי 200
ש"ח. דיי הרבה, אבל לא נורא.
רק האוזניות עלו לי יותר ממאה שקל אבל ממש מצויינות והיתי מאוד
מרוצה מהקניות.
הספקנו גם להכנס לחנות בגדים ואחר כך הלכנו לשבת ולשתות פחית
פאנטה לימון כשבדרך אנחנו מצלמות בלי הפסקה.
לבסוף עלינו לאוטובוס שהביא אותנו עד למטוס. במטוס ישבתי כמובן
ליד מרינה. בהתחלה לא ישבתי ליד החלון אבל אחר כך נתנו לי
והמראה פשוט מדהים.
קודם היו המום עננים. כולם נישאים במהירות מתחתינו ומשנים
צורות בלי הפסקה.
לאחר כמה זמן המראה התבהר ונגלו לעיני מראות מדהימים.
המוני בתים צבעוניים מסודרים בערים גדולות או בחלקות לחוד.
המון שדות בצבעים שונים כאשר העיקריים הם גווני חום-ירוק.
היה יער ענקי שנפרס לשטח עצום, והייתה להקת ציפורים קטנה שעפה
דרומה בצורת החץ המסורתי.
לבסוף המטוס נחת וכולנו ירדנו והלכנו לקחת מזוודות. זה לקח לנו
המון המון זמן אך לבסוף ראיתי גם את מזודותי מציצות מקצה
המסלול ונעות לעברי.
אחרי קבלת המזוודות הלכנו לעבר האוטובוס שלנו.
עכישו אני יושבת באוטובוס הזה, לפניי היציאה לדרך.
אנו נוסעים למחנה ווארשה ואני כותבת במהריות את מה שקרה עד כה.
את השאר אני אכתוב מאוחר יותר.
באוטובוס
אמרו לנו מייד להוריד מדבקות משלחת שכתוב עליהם בעברית וכל דבר
אחר שעליו יש אותיות עבריות.
המשלחמת אמורה להראות לכולם שהנה היהודים שרדו, אבל איך נעשה
זאת אם אין עלינו אף סימן יהודי או ישראלי? אסור שיהיה לנו מגן
דוד או שום דבר שקשור לזה. טיפשי לדעתי.
הם חושבים במשלחת שישנאו אותנו מייד כשיגלו שאנחנו יהודים. למה
מה? מה ההבדל ביננו? יש לנו לכל אחד 4 רגליים ו 5 ידיים? כתוב
לנו על המצח שאנחנו יהודים? מה הקטע שלהם בכלל? חוץ מזה להיות
ישראלי ויהודי אלה שני דברים שונים. והרי להם אמורה להיות בעיה
עם יהודים לא?
חילקו לנו על ההתחלה מפת פולין ושיר. את השירים והמפה אני
אדביק ביומן שלי.
במפה יסומן כל המסלול שאנחנו נעבור במהלך ה 8 ימים שבהם נשהה
כאן.
עכשיו אנחנו בדרך לווארשה ואחר כך לעיירה טיקוטין.
טיקוטין
אני לא יודעת למה, אבל באנו קודם לכאן. הביאו אותנו לבית כנסת
משנת 1948.
עכשיו באוטובוס מספרים לנו על עיירת טיקוטין.
מעיירה זו באו הרבה לישראל בעלייה השלישית והרביעית.
הנהר היה סמל לספורט התוסס במקום. 70% מהמקום היה שייך
ליהודים.
היו יותר מ 3000 יהודים אז. היה כאן בית מדרש שהפך למסעדה.
מספרים לנו שלקחו במלחמה את כל היהודים והביאו אותם ליער
לפוכובה.
הביאו קודם את כל הגברים, ואחר כך גם את החולים, הנשים
והילדים.
היו ביער בורות ופשוט זרקו את כולם לתוכם וירו או לפניי או
אחרי שנפלו לבורות.
המקומיים סיפרו שראו במשך שבועיים את האדמה זזה.
עכשיו אנחנו נוסעים ליער לפוכובה. אנחנו נגיע ל 3 בורות
ההריגה.
היו גם כאלה שהצליחו לברוח, אך אלה היו מעטים ביותר.
יער לפוכובה
כרגע חזרנו מהיער. היו שם 3 בורות עם צמחייה מעליהם. הכל צהוב
מהסתיו וליער יש שתיקת מוות.
כאילו הם עומדים דום לזכרם לנצח.
מוזר היה שבבורות היה הכל ירוק ירוק, אבל ליד לא צמח כמעט
כלום.
כאילו הצמחייה נזונה מהמוות. או להפך, גדלה בשביל לסמל את
החיים שנמשכים.
ליד הבורות יש אנדרטות, ומסביב לבורות יש מעקות שעליהם עומדים
המוני נרות נשמה. חלקם דולקים, חלקם כבר לא ידלקו לעולם.
במשך כל הזמן שעמדתי ליד הבורות, כל שרציתי היה להתכופף ולשים
את ידי על האדמה. היתי עושה זאת לולא האדמה הבוצית. חבל שלא
יכלתי.
אולי היתי מתקרבת קצת לנרצחים. רק רצת. לא הרבה. קצת זה כל
שצריך.
טרבלינקה
התרגשתי כשחשבתי על הנסיעה לטרבלינקה. עשיתי על זה עבודה ענקית
ולכן עניין אותי לראות עוד.
כשבאנו לשם כולם קפאו מקור. עובדה ששכחתי לציין גם קודם,
בפולין ממש ממש קר!!!
התחלנו ללכת לעבר המחנה שהיה במרחק 5-10 דקות הליכה. עברנו את
"פסי הרכת" שכיום עשויים מלבני בטון רק כדיי להמחיש לנו קצת את
התמונה.
בכל מקום עמדו סלעים ענקיים עם שמות של עיירות שמהם נרצחו
יהודים. רק על סלע אחד היה כתוב שם של אדם ולא עיירה. יאנוש
קורצ'אק וילדיו, שגם הם נספו בטרבלינקה.
העבירו לנו הרצאה קטנה ונתנו לנו להסתובב. לא היה זכר למחנה
שחשבתי שאני אראה.
נשארו רק המוני סלעים שמשמשים כמצבות ל 870 אלף יהודים שנרצחו
בטרבלינקה.
כשבאנו לשם היה כבר חשוך ובגלל הקור לא ממש יכלנו להתרכז או
לדמיין את המקום.
שמתי לב לזה שכל הנסיעה עשויה על דמיון. אם תוכל לדמיין איך
היה, זה יגע בך יותר ואם לא תוכל אז פחות.
זה היה מאכזב. ציפיתי להרגיש משהו, אבל לא הרגשתי כלום.
אני במין אטימות רגשית. אחרי מה שהספקנו לראות היום אני לא
מרגישה שונה כלל.
האם זו רק אני?
הדלקתי נר זכרון בטרבלינקה והלכנו כולם לעבר האוטובוסים.
לקח לנו שעתיים להגיע למלון, שהתגלה כסביר. החדר שלי עם מרינה
דיי נחמד ונוח.
האוכל היה סביר בהחלט ואפילו דיברתי קצת עם הורי למרות שהכרטיס
שקיבלתי לא עבד.
החלקים הגרועים הם שנשבר לי המנעול במזוודה ושהטרמוס שלי נשפך
בתיק כי לא סגרתי אותו טוב ועכשיו אני צריכה לייבש הכל.
למזלי היומן והספר מהספרייה לא נרטבו. כל השאר פחות חשוב.
עכשיו אני הולכת לישון, ומצפה שמחר אולי המראות יגעו לי יותר
בנשמה. תקווה קצת מוזרה לא?!
9/10/02 ורשה
היום אנחנו בוארשה.
אנחנו נוסעים עכשיו לבית כנסת "נוז'יק" כאשר נעבור בדרך ע"י
התאטרון שבו נבקר בערב ובו נראה הצגה באידיש.
אחרי בית הכנסת נראה חצר טיפוסית בגטו, של התקופה ההיא.
של השכונה הנוראית שבה גרו אז.
גם אמרו לנו שנדבר על האנשים המומרים, אלה שהחליפו את דתם
לנצרות וחשבו שכך יצילו את עצמם ולא הצליחו.
זאת התוכנית להיום. קמנו ב 6 והיה לנו חצי שעה להסתדר.
אחר כך ירדנו לארוחת בוקר שהיתה דיי בסדר. החלפתי אתמול 115
יורו לזלוטים והיום קניתי לי סוכריות טיק טק לדרך.
על הארוחה כולם התלוננו ואין לי מושג למה. זה היה בדיוק כמו כל
ארוחת בוקר במלונות.
עכשיו יצאנו לדרך. אני אמשיך לכתוב אחר כך.
כרגע נכנסנו שוב לאוטובוס. היינו בכמה מקומות.
עברנו על פני בית התאטרון היהודי שבו נבקר בערב, היינו בבית
כנסת יהודי שנשמר עוד מאז ועדיין פעיל, עברנו ליד כנסיית
מומרים והכי חשוב, היינו בחלק שנשמר מגטו ווארשה.
היו שם בתים מאוד ישנים והרוסים. אבל החלק המוזר, אני חושבת
שהיתי מסוגלת לשרוד שם.
אני לא אדם חומרי. העיקר זה האנשים שאיתם היתי נאלצת לגור. כל
השאר, ניתן להסתדר.
זה אולי לא יהיה נוח ובהחלט מאוד קשה, אבל להסתדר אפשר.
עכשיו אין לי מושג לאן אנחנו נוסעים. תהייה נסיעה של רבע שעה.
אני עדיין לא מרגישה כלום וזה מוזר.
היתי צריכה להרגיש משהו עם כל מה שראינו.
האם זה יבוא בהמשך?
חומות גטו ווארשה
היינו ליד החומה של הגטו. בשני חלקים שונים של החומה.
בהתחלה ראינו חלק מחומה קצת הרוסה. של בערך 3 מטר.
שני בתים ליד, אחד ישן ואחד חדש, משני צידי החומה. כמה קרוב
גרו הפולנים...
ליד החומה יש פח אשפה ענקי...
ליד החומה השנייה היו בתים מאוד נחמדים עם המון ירוק. על החומה
הייתה תלוייה מפת הגטו.
מהקיר חסרים 2 לבנים וכתוב שהם ניתנו ליד ושם בירושלים.
יצא אלינו איש זקן וניסה להראות לנו משהו. הוא זה ששומר על
הקיר שלא יהרסו אותו.
מנהלי המשלחת גירשו אותו דיי בגסות. חבל. נראה כי יש לו סיפור
מעניין לספר.
והוא כל כך רצה להעביר את הסיפור הלאה. האם לא זו המטרה?
מוזאון יהודי
ראינו שם סרט באורך של 20 דקות לא ראיתי כמעט את הסרט כי
נרדמתי. היתי כל כך עייפה! כל מי שמוצא לו מקום חמים עם כסא
נוח נרדם מייד. אני חושבת שכל הקבוצה שלנו ישנה...
אבל מה שכן, הקטעים שכן ראיתי היו מזעזעים. זה היה כל כך נורא
שאני לא מסוגלת לכתוב את זה כאן.
זה נראה לא מציאותי. פשוט יותר מדיי לא אנושי.
הבית של ראש היודנראט
"הבית מתחת לשעון". למה הוא נקרא כך? אף אחד אינו יודע. אדם
צ'רניקוב היה ראש היודנראט. הוא התאבד כאשר היה צריך לשלוח
למוות 6,000 יהודים. הבית היה ההכי עשיר בגטו. כולם שם היו
מהאנשים החשובים.
דיי חבל עליו. נראה כאילו הוא באמת ניסה לעזור. הוא היה מסוג
האנשים שאל אף שמנסים לעשות את כל שביכולתם, אף אחד לא יאהב
אותם. הנאצים ישנאו אותו כי הוא יהודי, והיהודים ישנאו אותו על
שלא עושה מספיק. כי הרי שם כל יהודי יכל לעשות יותר!
בית הקברות היהודי בווארשה
כרגע חזרנו משם. היה שם כה שקט. דומיית מוות שלטה. לא היה זכר
לחיים חוץ מקולות האנשים והשקיות הורודות מהקניון שהינו בו
לפני. אנשים צילמו. איך אפשר? הרגשתי שאני מפריע להם. שאסור לי
להיות שם.
היה שם קבר שהוא כמו ביתן ובפנים שמים פתקים עם משאלות. אני
כתבתי:
I don't want anything for myself
Just for the dead
I hope you found your peace
אחר כך עברנו בין הקברים. היה שם קבר של סטפנה, יד ימינו של
יאנוש קורצ'אק, היו סופרים מפורסמים, שחקנית שהייתה ממיסדי
התאטרון היהודי בווארשה. המון אנשים מעניינים. אנשים שעשו
תרבות. שיצרו דברים.
ועכשיו הם אינם. הם נרצחו.
צילמתי רק תמונה אחת. של מצבת הזכרון של יאנוש קורצ'אק. רק את
התמונה הזאת היתי מסוגלת לצלם.
אנחנו נוסעים כעת לבית היתומים בחלק העתיק של ווארשה.
בית היתומים של יאנוש קורצ'אק
הכל חדש. הכל יפה. תמונות תלויות על הקירות. במה מקדימה.
שום דבר שמזכיר אפילו בקירוב שבניין זה נבנה והיה לבית יתומים
לפניי 60 שנה.
ישבנו על כסאות והקשבנו לסיפור חייו של יאנוש קורצ'אק. כולנו
מכירים את הסיפור כבר מזמן וטוב אבל נוהגים לחזור עליו כל פעם
מחדש.
נכון, הוא איש גדול, אבל היו עוד רבים כמוהו ואותם לא זוכרים.
שמעתי פעם משפט חכם: "מטרת החיים של כל אדם היא שיזכרו אותו
בעתיד".
אותו זוכרים אבל מה אם השאר? יש עוד רבים שניסו או הצילו חיים
ולא קיבלו תמורה לאחר מותם. מצד שני, צריכים לחיות לא רק לשם
זכרון. או שכן?
התאטרון
ההצגה היתה משעממת. היא כולה הייתה באידיש ולא הבנתי כלום, וזו
בהחלט לא הצגה שאפשר להבין הכל בלי שהם ידברו. בהתחלה כמעט
נרדמתי אבל כל האנשים מסביבי צרחו, שרו, שרקו ומחאו כפיים בלי
הפסקה. כולם צילמו והפלאשים ממש הפריעו.
זה היה נורא ואיום! איך אפשר לראות ככה הצגה? ולא משנה אם היא
מעניינת או לא.
אין לאנשים שום כבוד לשחקנים שמאוד משתדלים?! עד כמה שזה עצוב,
האנשים אצלנו הוכיחו שהסטיגמה על ישראלים נכונה. זה באמת נכון
שאדם ישראלי בחו"ל ניתן לזהות מרחוק. אני לא אומרת שככה כולם.
אני ישראלית ואני רוצה לחשוב שאני לא נראת ככה מהצד כשאני
בחו"ל. אבל הקבוצה שלנו נראתה נורא!
לפניי ההצגה היינו בעיר העתיקה אבל כל כך רצינו לשרותים עד שלא
שמנו לב לכלום.
היו שם אנדרטות ועליהן פרחים טריים כל הזמן. אנשים שם מרגישים
חובה לשים שם פרחים. עוד משהו שאצלנו בישראל אין. אצלנו
משמידים הכל.
אחרי התאטרון, בדרך למלון, ראינו כנסייה עם 3 צלבים. סופר לנו
סיפור על ילדים יתומים בגטו שמכרו שם דברים וכך קנו לעצמם
אוכל. וואו, ככה הם שרדו? ילדים בני 6-18?
מה ילד בן 6 כבר יודע על החיים ועל ההשרדות? הוא עוד תינוק!
שיחה קבוצתית
כרגע היתה לנו שיחה קבוצתית. נתנו לנו לדבר על התחושות שלנו
וגילינו שכולנו מרגישים כאילו אנחנו לא ממצאים את הנסיעה ולא
מרגישים את מה שבעצם באנו להרגיש. אמרו לנו שזה עוד יבוא.
נראה.
מחר צריך לקום ב 5 בבוקר כי אנחנו עוברים למלון הבא וצריך
להוריד מזוודות. עכשיו כבר 11 וחצי ועוד לא הלכתי לישון. אני
מחכה שמרינה תצא מהאמבטיה כדיי שאני אוכל להתכונן לשינה.
10/10/02
יצאנו מהמלון והתיישבנו באוטובוס. קמנו ב 5:20 אבל לצערנו
מישהו התקשר כל הלילה! לא נתנו לישון!
מעניין כמה הם שילמו על זה?!
הורדנו מזוודות והלכנו לאכול. בגלל שעשינו הכל בזמן הספקנו
ראשונות ולא חיכינו לכלום.
בסוף הארוחה עלינו לחדר, לקחנו את הדברים וירדנו ללובי. מסרנו
את המפתחות וכמעט מייד עלינו לאוטובוסים.
כולם מתים מעייפות. אני דווקא בסדר. אני יודעת שאני ארצה לישון
מוקדם אבל כרגע אני לא עד כדיי כך עייפה.
באה איתנו אשת עדות עכשיו. יהיה מעניין לשמוע. אני אוהבת
עדויות. זה הכי מכניס לאווירה. רואים את רגשות האדם כשהוא מספר
את סיפור חייו וזה מזעזע.
יצאנו לדרך...
סיבוב בעיר
פולין כה יפה. הכל צהוב מהשלכת. כל העלים הנופלים. עמדנו ליד
אנדרטה והיה עץ ליד בשיא השלכת. שום דבר אחר לא היה חשוב. למי
היה אכפת מעוד אנדרטה כאשר מחזה כה מדהים היה לפנינו? וזה היה
כה אירוני. מצד אחד רואים אנדרטאות לזכר מוות של אנשים, ומצד
שני אנחנו רואים משהו שמסמל את המחזוריות ביקום ושהחיים
ממשיכים. שום דבר לא נעצר. שום כלום.
עכשיו אנחנו נוסעים לחלם. זאת עיירה והמלון בה נחשב להכי נורא
בכל המסע. כל כך הפחידו אותנו לגביו שיהיה ממש מעניין לראות אם
הכל נכון.
סוביבור
וואו. זה היה כה מיוחד! טומס בלאט. הוא כזה בן אדם מיוחד! הוא
ניצול סוביבור והיו מעטים כאלה.
באוטובוס רינו את הסרט "הבריחה מסוביבור", ומייד לאחר מכן
ירדנו מהאוטובוס ופגשנו את אחד האנשים שעליהם סופר. הוא היה אז
בן 15 והצליח לשרוד! בהתחלה הוא עבד כמצחצח נעליים ואחר כך עבר
בין עבודות.
אני חושבת שהתנפלתי עליו. שאלתי אותו המון המון שאלות וצילמתי
המון. אבל הוא היה כל כך נחמד אליי!
הוא ענה לי בצורה כה אישית. רק לי, כי השאלה באה ממני.
אחר כך הוא ענה על שאלה שלי בפניי כולם. כשהוא התחיל לענות הוא
הניח את ידו עליי. לא היתי יכולה להיות גאה יותר בעצמי. בסוף
הוא גם לחץ את ידי ואמר שהוא מקווה שענה על שאלותיי. דיברתי
איתו רק באנגלית כמובן.
אני חושבת שזה היה שווה את כל המסע. הרגשתי מיוחדת על שהוא
דיבר איתי. קודם אני רואה עליו סרט, ואחר כך אני מדברת עם האדם
האמיתי. בשר ודם!
אולי לא התחברתי למקום, כי אין שם כלום, אבל התחברתי לסיפורו.
הוא סיפר הרבה על חייו. אם משאלות, ואם ממה שאמר בעצמו.
יום לפניי שנלקח מסוביבור הוא רב עם אמו על ששתה יותר מדיי חלב
ולא השאיר ליום למחורת. כאשר למחורת הם הגיעו לגטו סיביבור הוא
אמר לאמו "את רואה, אתמול אמרת לי לחשוב על מחר, והנה המחר",
והיא רק התעצבה ואמרה אם כך הוא רואה את זה.
הוא נולד בפולין. הוא ידע שהגיע למחנה השמדה ושהוא הולך למות.
הוא אמר את הדברים לאמו כאשר חיבק אותה ונפרד ממנה. הוא היה בן
15 ולכן יכל לבחור אם להחשב כילד או כמבוגר, והוא בחר את
האפשרות השנייה כי חשב שכך יש לו יותר סיכוי לשרוד. כשבאו
לשאול אם יש למישהו מקצוע הוא ידע שעליו להגיד משהו, אך לו לא
היה מקצוע. הוא היה רק ילד.
הוא התפלל והרגיש שרק מרצונו הרב לחיות ניגד אליו אחד הנאצים
ולקח אותו להיות מנקה הנעליים שלו. אחר כל הוא הגיש ארוחות
לנאצים, אחר כך עבד בצריפיה (היכן שעושים תכשיטים). בצריפיה
הוא פגש את שלמה ומשה, שני אחים צורפים, ואיתם הלך לתכנן את
הבריחה מסוביבור. בבריחה היה עליו לשכנע ולקרוא לכל הנאצים
להגיע לנקודות מסויימות כדיי שניתן יהיה להרגם. כידוע, הם
הצליחו בבריחה.
בזמן שהוא ברח, נפלה עליו גדר התיל והוא חשב שזה סופו. אך
האנשים שרצו עליו עלו על המוקשים ובכך פינו לו את הדרך, מה
שכנראה הציל אותו.
הוא רץ ליער והתחבר עם עוד שני נערים ואיתם הלך לעיירה הקרובה.
לפני שברח הוא אסף כסף ונתן אותו לחקלאי בתמורה למקום לישון
בו. החקלאי חשב שכך יוכל להרוויח כסף קל וירה בשלושתם. את
השניים האחרים הרג אבל לטוייבי נתקע הכדור בסנתר והוא העמיד
פניי מת. כאשר יצא החקלאי, הוא ברח. הוא נזכר שכשאביו התנדב
לצבא הפולני במלחמת העולם הראשונה, הוא הכיר המון אנשים. הוא
הלך לחפש אותם ומצא חבר של אביו ואצלו עבד עם פרות. החבר לא
ידע שטוייבי יהודי.
לפניי הבריחה מסוביבור, מנהיג הקבוצה שלהם נאם ואמר לכולם שמי
שינצל חובה עליו לספר. לכן טוייבי הקדיש את חייו לפירסום
הסיפור. הוא הוציא ספרים ומספר על זה ללא הפסקה. הוא אף ערך
ראיון עם אחד הנאצים, זה שמינע אותו למנקה הנעליים שלו, ורשם
את הראיון בספרו.
כיום הוא גר בארה"ב עם אשתו וילדיו. הוא חי שנה בישראל ופגש
אמריקאית צעירה שבה התאהב ואיתה עזב לארה"ב.
שאלתי אותו בקשר לראיון שערך עם הנאצי. איך יכל? איך היה לו את
האומץ?
הוא ענה על השאלה הזאת בפיי כולם. הוא שם את ידו על כתפי וענה
שכשפגש אותו, זה היה בשנת 83. עורך דינו של הנאצי שקיבל 7
מאסרי עולם גילה משהו שיכול לעזור לו ודרש משפט שני שעד שחיכה
לו שהה הנאצי במלון. טוייבי היה באותו המלון וביקש ראיון. הוא
הופתע כשהנאצי הסכים.
כשטויבי ניגש אליו, הנאצי הצדיע לו כמו למפקד. הוא ענה לו על
שאלותיו ואמר על השאלה "איך הנאצים ראו בעיניהם את המרד?" שהיה
לו קשה להאמין. אך כיום הישראלים כה חזקים עם כל הערבים מסביב.
למה היהודים לא היו כאלה אמיצים אז?!
שאלה טובה. למה הם באמת לא ארגנו מרד מההתחלה? למה לקח להם כל
כך הרבה זמן?
קשה להבין. אולי בלתי אפשרי.
הרגשתי שהשיחה עם טוביה זה שיא הנסיעה לפולין עד כה. כל הכבוד
לאהוד, מנהל המשלחת, שהצליח לארגן את זה. ממש כל הכבוד לו! זה
היה שווה הכל. אני אזכור זאת לכל החיים.
טוביה מצא מטרה לחיים. ההבטחה לספר. והוא קיים אותה. בזכותו
אנו יודעים על הבריחה!
מלון חלם
הגענו למלון שנחשב להכי נוראי. אין לי שמץ של מושג מה כל כך
נורא בו. נכון שהוא לא הכי יוקרתי, אבל יש בו מיטות נוחות,
שרותים, אמבטיה ודיי הרבה מקום. מה עוד הם צריכים???
סתם מפונקים!
הפחידו אותנו כל כך בקשר למלון! אבל בתכל'ס, הדבר הכי נורא
במלון היה האוכל האכיל בקושי.
כל השאר היה בסדר גמור. סביר בהחלט.
גם הכרתי בחור אחד בזמן שירדתי לחדר אוכל בשם מיכאל מבית שאן.
נראה בחור נחמד.
11/10/02
יצאנו מהמלון ב 6 בבוקר. קמנו ב 4!!! החלק המוזר הוא שאני לא
ממש עייפה. באוטובוס הקשבתי לדיסק של גו גו דולס שהוא אחד
האהובים עליי ותמיד משפר את המצב רוח. זה הדיסק הרביעי שלהם,
שלא נמכר בארץ.
באוטובוס דיברו על חסידים. נסענו עכשיו 4 שעות ומצפות לנו עוד
4. עצרנו כרגע בלוז'ינסק. יש כאן קבר של איזה רב וכולם שמו
פתקים עם משאלות.
אני לא שמתי. אני לא רוצה כלום מאלוהים.
אני מצליחה בהכל לבד. בלי אמונה שרק מחלישה לדעתי ולא מחזקת
מכיוון והאדם נהייה תלוי באל ולא בעצמו. אני חזקה לבד.
נכנסתי לשנייה ויצאתי וסתם צילמתי והצטלמתי. דבורה התחילה
לבכות. היא דיברה עם אמה והתגעגעה הביתה. אני רגילה לנסיעות
מהבית בלי הורים אז אין לי בעיה עם זה.
עכשיו אנחנו בדרך לקרקוב. יש עוד 4 שעות נסיעה.
מלון+בית כנסת
המלון נהדר! זו לא סוויטה או משהו אבל הכל כאן מאוד יפה והעיקר
שיש מים חמיד באמבטיה!
היתי במקלחת חצי שעה וזה בגלל שמיהרתי! זה היה פשוט כל כך
משחרר.
היינו אמורים להתלבש יפה לארוחת ערב. לבשתי בגדים רגילים אבל
עם הצעיף והכובע החדשים נראיתי ממש אחלה! מה שבהחלט שיפר לי את
מצב הרוח למרות שהיינו בדרך לבית כנסת...
אני שונאת את האמונה האובססיבית והעיוורת לאל!
לבית כנסת הגענו באוטובוס. הפרידו בין הנשים לגברים כאשר
הגברים במרכז והנשים בצד או מלמעלה! איזו חוצפה! אני שונאת
שוביניזם!
הם התחילו להתפלל ולשיר שירים מפגרים ואני ומרינה הסתכלנו
מלמעלה. למרינה נפלו באמצע תפילה הכובע והמטריה למטה. מה שהיה
דיי מצחיק כי פתאום כולם הסתכלו למעלה עלינו. את הכובע הביאו
לה אבל לא היה לה מושג איך לקחת את המטריה והיא דיי דאגה.
הקטע הוא שהזהרתי אותה והיא לא הקשיבה. ראיתי לפניי זה שלמישהו
נפל משהו למטה אז הזהרתי מראש. אבל מישהו בכלל מקשיב לי איי
פעם???
אחרי בית הכנסת חזרנו ברגל למלון מכיוון וכבר יצא השבת ואסור
לנסוע. טמטום!
הלכנו כחצי שעה ועכשיו נשארה לי חצי שעה עד לארוחת ערב אז אני
כותבת ביומן.
שמתי לב שכתבתי דיי הרבה. אבל אין לי ממש מושג מה. לא היה לי
שום דבר חשוב לכתוב. במה מילאתי כל כך הרבה דפים?!
אני בטח אסיים איזה חצי יומן עד סוף המסע. וכמעט שכחתי
לציין!!! היום עבר בדיוק חצי מסע! 4 מתוך 8 ימים. זה עבר מהר
או לאט? אני עדיין מתלבטת.
אני מרגישה שלא קרה שום דבר משמעותי בזמן הזה. שום דבר שנתן לי
הרגשה כמו זו שציפיתי לה.
אני עדיין לא מרגישה כלום. אין כלום בשום מקום. הכל הושמד. מה
אנחנו באנו לראות? המון אנדרטות?!
עכשיו אני יודרת לארוחת ערב ואולי אכתוב עוד אחרי השיחה
הקבוצתית. זה אחלה רעיון השיחות האלו. מאוד עוזר לאנשים
לדעתי.
12/10/02 קרקוב
אתמול בערב היה כל כך נחמד. בשיחת ערב כמעט נרדמתי ופלוס בוריס
ואולגה, המורים המלווים, איחרו בחצי שעה והיתי בטוחה שאני אלך
באמצע. משום מה נשארתי. כנראה שאני פשוט לא יכולה ללכת באמצע
דברים כשאנשים משתדלים.
קודם הם דיברו על מה שנעשה היום ואחר כך התחילו לחלק מכתבים.
הם אמרו שקיבלו דואר דחוף אבל ברור היה שכתבו את המכתבים לפניי
המסע. זה היה כל כך מתוק!!!
קיבלתי 4 מעטפות!
מההורים שלי 2 כרטיסי ברכה מתוקים, ממרגלית-המורה לשעבר
לפסיכולוגיה קיבלתי ברכה קטנה, מקטיה-חברה ממש טובה שלי קיבלתי
מכתב, ומהכיתה+המחנכת+מכתב לחוד מידיד טוב שלי.
התחלתי לבכות במכתב של ההורים שלי, אבל כשקראתי את המכתב של
קטיה כבר היתי כולי מוצפת דמעות. כולם שם בכו. היא כתבה לי
שאני כלבה אגואיסטית על זה שעזבתי אותה לבד לשבוע שלם ובקטע
הזה צחקתי ובכיתי בו זמנית ומייד סיפרתי לשירן, עוד חברה שלי
שנסעה איתי.
דימה התלונן על חייו בזמן שאני "נהנת" וכל השאר איחלו לי לשמור
על עצמי ולחזור כמו שהיתי תמיד ולא בדכאון.
כאילו שעד עכשיו ראינו משהו שיכול להכניס לדכאון. אבל אולי עוד
נראה...
בבוקר
היום יום שבת אז אסור לנסוע. אנחנו נטייל 5 שעות בקרקוב כאשר
עוד 3 יביאו לנו לקניות חופשיות! יש! הגיע הזמן.
אני בטוחה שאני אבזבז את כל הכסף שנשאר לי ואצטער שלא לקחתי
יותר. יש לי עכשיו יותר מ 300 זלוטי. זלוטי שווה ל 1.2 שקל. זה
צריך להספיק...
מצד שני, בקניון בזבזתי 300 זלוטי בחצי שעה. זה אומר שאני אוכל
לבזבז ב 300 שעות לפחות 1800 זלוטי :)
טוב, הגיע הזמן לארוחת בוקר. אני אכתוב אחרי קרקוב. אני מקווה
שיהיה לנו זמן חופשי אחר כך...
טיול רגלי בקרקוב
איזה גשם! יורד בלי הפסקה! עוד שכחתי כפפות במלון אז היה לי כל
כך קר בידיים שלא הרגשתי אותם. אבל אחר כך מרינה קנתה עוד זוג
ונתנה לי את שלה.
בהתחלה הסתובבנו בעיר. נכנסנו לבית כנסת קטן וראינו את הבתים
של גטו קרקוב. האמת, ממש לא הרשים. כאן אין אפילו אנדרטות. סתם
בתים ישנים וחומה דיי יפה.
אחרי 4 שעות ברגל הגענו למקום שבו נותנים לנו את הזמן החופשי.
נתנו לנו רבע שעה פחות אבל הספקנו הכל. אין שם שום דבר מיוחד.
רק המון מזכרות. קניתי שם על איזה 200 זלוטי. רק המון שטויות
ומתנות.
לעצמי לא קניתי כמעט כלום. קניתי להורים שלי, לאחי, המון לקטיה
ולעוד כמה חברות, אבל הכל דברים קטנים כמו שרשראות וצמידים. זה
כל כך זול שם!!!
היה ממש כיף. אכלנו שם במקדונלדס. הארוחה שלי עלתה לי רק 7
זלוטי. זה פי 3 פחות מבארץ!
קנינו שם בלי הפסקה. עברנו על פני כל ביתן וקיוסק 20 אלף פעם
וכל פעם קנינו עוד ועוד. עוד לא הספקתי לעבור על כל הקניות.
צריך למיין הכל וצריך גם לספור את הכסף שנשאר לי.
גם סיימתי עוד פילים ועכשיו התחלתי את השלישי שלי. נראה לי
שבזמן שהכנסתי שרפתי 2-3 תמונות אבל לא נורא.
תיקנו לנו את המזגן בחדר ועכשיו חם ונעים כאן.
עוד משהו ששכחתי לציין, כשהיינו שם אז בזמן שמרינה צילמה אותי
עבר לידי איזה בחור פולני ממש שווה והחמיא לי ואמר שאני יפה!
(כמה מתוק :).
אחרי שחזרנו למלון, ברגל כמובן בגלל השבת ובגשם, הייתה לנו
מייד עדות של מישהו ממחנה פלשוב שנמצא 20 קילומטר מקרקוב.
זה המקום שבו צולם הסרט "רשימת שינדלר" אבל כולם היו נורא
עייפים ולא ממש התרכזו. חלק גם נרדמו.
עוד רבע שעה צריך לרדת לפגישה עם 2 חסידי אומות עולם ושירה
בציבור. החלק הראשון נשמע מאוד מעניין. על השני היתי מוותרת
בשמחה...
אני אספר הלאה אחרי.
חסידי אומות עולם
כרגע חזרנו משם. אולם גדול שבו בהתחלה נכנסו ניצולי שואה
שלכולם נתנו פרחים ואחר כך 2 נשים זקנות שקיבלו תואר חסידי
אומות עולם. לאחת מהם היה יום הולדת ובין כל מחיאות הכפיים גם
שרו לה "יום הולדת שמח". סיפרו ב 2 משפטים על שאימצו ילדים
יהודים ואני מאוד התאכזבתי שזה הכל. מאוד חיכיתי לשמוע את
סיפורם. אני יודעת שזה קשה כי הם מדברות רק בפולנית אבל מישהו
יכל לתרגם. נורא ריציתי לשמוע מה גרם להם לסכן את חייהם בשביל
יהודים.
הם יצאו במהרה והיה טקס קצר ולאחר מכן מין קריוקי עם שירים
ישראלים. שרתי למרות שיש לי כאב ראש נוראי אפילו אחרי 2
הכדורים שבלעתי ולמרות שכל השירים היו ישראליים ואני שונאת
שירים ישראליים. אני לא מסכימה עם השירים אבל היה נחמד. כולם
הניפו את דגלי ישראל והיו גאים בהיותם ישראלים. למה? בגלל זה
כמעט הרגו אותם!
אחר כך חזרנו למלון ומייד אמרו לנו ללכת לשיחה. הודיעו לנו
שמחר אושוויץ ושאנחנו כנראה נעשה את הטקס שם במקום במקום שבו
היינו אמורים לעשות. זה יהיה חזק.
אנחנו צריכים לקום מחר ב 5 וחצי ודווקא עכשיו העייפות מגיעה
אליי ואני זקוקה לשינה. אני לא אוכל לישון באוטובוס כי תהיה
עדות.
עשינו כרגע מיני חזרה לטקס ואני מסיימת מהר לכתוב כדיי ללכת
לישון. אני מתה מעייפות.
לילה טוב.
13/10/02
היום היינו באושוויץ ובירקנאו. אי אפשר להאמין לשינוי שחל
באנשים. כולם לפתע רציניים. בוכים בלי סיבה ומפחדים לצחוק.
שרים את התקווה בצעקה עצומה לשמיים.
כשרק באנו לשם מייד נכנסנו לסרט. אחרי נסיעה של שעה וחצי ברחנו
מהקור פנימה ולא הסתגלנו לצדדים. ראינו סרט של בערך חצי שעה
שהיה פשוט מזעזע. הראו שם דברים כה נוראיים. אחרי הסרט יצאנו
החוצה ולפתע הבנו איפה אנחנו עומדים. מסביב היו בתי הגטו
הארוכים כאשר מלפנינו נח שלט "ARBEIT MAG FREI". העבודה
משחררת. זה היה הלם. כולם פנו להסתכל רק על זה. מייד אחרי הסרט
קניתי כמה גלויות ובאחת מהן הראו את השלט הזה, אז ידעתי שאני
אראה אותו, אבל לא ציפיתי שזה יהיה כך...
עברנו מביתן לביתן. אני כבר לא זוכרת הכל. הכל נראה כל כך
מעורפל רק מספר שעות אחרי. ראינו המון גרדומי תלייה. כל כך
הרבה מהם. קשה להאמין. עברנו ליד ביתן שכל החלונות שלו חסומים.
זה היה הבית של הרופא הזה, מנגלה, שעשה ניסויים על אנשים.
הניסויים לא היו הכרחיים כלל וכלל אך הוא עשה אותם לטענתו
לפיתוח המדע. איזה אדם יכל לסרס גברים? או אחרי שאשה יולדת
לבדוק כמה זמן התינוק יחיה בלי חלב? או בלי לקשור לו את חבל
הטבור? או להשוות בין תאומים זהים כאשר לאחד מהם מזריקים כל
מיני דבירם? איך אפשר?
ליד הבית היה קיר המוות. מהצד השני היה בית כלא בתוך בית כלא.
כלא לאסירים פוליטיים שסומנו במשלוש אדום. על קיר המוות היה
תלוי דגל עם משולש אדום. לקיר הזה הוציאו אנשים וירו בהם.
אחר כך נכנסנו לתוך ביתן. לפני כן חילקו לנו דפים קטנטנים עם
שמות של ילדים שנספו. בביתן באמצע היו המון נרות. כולם הוסיפו
עוד ועוד. אני הדלקתי 2 נרות.
לא היה שום דבר מיוחד. רק נרות. אחרי שכולם הדליקו התחלנו לפי
הדר להקריא את השמות. כל השמות היו של ילדים. ילדים שמתו
באושוויץ ובירקנאו ועוד מחנות רבים ושונים. רק אנחנו קראנו כל
כך הרבה שמות. כמה זמן היינו קוריאם את כל השמות?
בפתק שאני הכרתי היה כתוב כך:
לזכרה של:
יטה בת ישעיהו רוט, בת 15, ילידת פולין,
נספתה באושוויץ ב 1/5/44
ואנחנו הוספנו יהי זכרה ברוך
אחרי קריאת השמות שרנו את השיר "כשתגדל", ואחר כך את "התקווה.
ולבסוף הקריאו את תפילת "אל מלא רחמים". כשיצאתי ראיתי אנשים
בוכים. כמעט כולם. אפילו מרינה. אני לא הזלתי דמעה. מוזר לא?
אחר כך עברנו למוזאון הבא. כשנכנסנו מייד אינו ערמת משקפיים.
כל כך הרבה משקפיים. האנשים שלהם הם היו שייכים כבר לא יראו
לעולם. נקווה שהם לא ראו את מותם שלם. רק הרגישו. זה כבר קצת
פחות.
התחלנו לעבור בין החלונות וראינו כל מיני דבירם. אחר כך נכנסנו
למסדרון שמשני צידיו היו המוני המוני נעליים שנחסמו בזכוכית.
כל כך המון מהם! פשוט לא ניתן לדמיין. כל זוג שייך לאדם שמת.
וזה היה רק המשלוח האחרון שלא הספיקו להוציא מהגטו. כמה היה
לפניי? כמה עוד ערמות כאלה?
שמתי לב שכל נעלי הגברים בצבע אפור-שחור מלוכלך, ויש המוני
מהם. כאשר לפתע רואים נעל אדומה עם רצועות צבעוניות. נעל
נשים.
עברנו לחדר הבא שהיה מזעזע. מצד אחד היו המוני מזוודות. מצד
שני נעלי ילדים ומצד שלישי ערמות של פחיות ציקלון. ידעתי שכל
פחית הורגת 20,000 איש. והיו שם הרבה מהם.
באמצע החדר עמד שולחן שקוף ובתוכו בגדי תינוקות וילדים קטנים.
פעם לבשו את הבגדים האלה ילדים. ילדים שמתו ולא זכו לגדול
ולראות את הבגדים בעיניים בוגרות ולהלביש בהם את ילדיהם שלהם.
כולם בכו. ילדה אחת החלה לשיר "תשמור על העולם ילד" וכולם
הצטרפו אליה. עמדנו מסביב לשולחן עם הבגדים ושרנו ובכינו. היא
עצמה נראתה כמו מלאך שבוכה. דמיינתי לי את הילדים הקטנים
עומדים בגן עדן ושרים יחד איתה. זה עודד אותי קצת. הם כולם
יחד. יש להם שם עם מי לשחק. ועכשיו מותר להם לשחק כל חייהם. הם
לעולם לא יגדלו. הם ישארו קטנים ותמימים לעולם.
כשיצאנו, שמתי לב שאני מהלכת בשביל עם המוני אבנים קטנות
בצבעים אדום ושחור. העצים היו כה שקטים. דוממים. לא רצו לספר
דבר. הם התאבלו יחד איתנו. נתנו כבוד לנרצחים.
אני הלכתי על שביל האבנים הקטנות, והקשבתי לדממה השוררת שם,
והזמן נעצר מלכת. לא בעבר, אלה בימינו. פשוט הלכתי והלכתי
והלכתי ושום דבר לא השתנה. חשבתי על מה שקרה. הסתכלתי על הבתים
מסביב והתמונה פשוטלא התחברה. אין שום דבר משותף. שם זה סרט
וכאן זה בתים. אין שום דמיון. הפאזל לא מצטרך לחתיכה אחת שלמה.
אולי בגלל זה לא בכיתי? לא עיכלתי הכל?
נורא הצטערתי שלא ראיתי את השער. לא נכנסתי לחדר ההוא במקרה
ועכשיו נורא חבל לי על זה. אולי זה היה משפיע עליי יותר.
המשכנו ללכת והרגשתי רק עצובה. בלי שום דבר אחר. היה לי עצוב
על הנשמה. לא יותר, לא פחות.
חשבתי על זה שהיתי בשמחה מתחלפת עם אחד הילדים מהגטו. אם הוא
היה חי ואני היתי הולכת במקומו. אני מרגישה אשמה על שחייתי
חיים טובים. גם להם הגיע והם לא זכו לכך. הם זכו רק למוות
בייסורים.
היתי רוצה להתחלף ולהקל על מישהו.
היו לי שם כל כך הרבה דימויים ודברים שרציתי לכתוב. עכשיו כבר
ערב ושכחתי רבים מהם. לא היה לי זמן לכתוב. חבל.
אחרי שסיימנו באושוויץ נסענו לבירקנאו שנמצא כ-3 קילומטר משם.
אמרו לנו ששם יהיה יותר גרוע. שם רצחו אנשים בהמונים.
באושוויץ לא היו יהודים בכלל. היו שם רק אסירים פוליטים והביאו
לשם אנשים מבירקנאו לעבודה ולניסויים של מנגלה. בבירקנאו לעומת
זאת ממש הרגו המוני אנשים.
באנו לפתח. הלכנו ברגל על מסילת הרכבת. עד לשנה האחרונה של
המלחמה המסילה נגמרה בחוץ והאנשים היו צריכים להכנס פנימה
ברגל. בשנה האחרונה כדיי להגביר את הקצב הכניסו את המסילה
פנימה. אנחנו הלכנו את הדרך ברגל.
חילקו לנו פרחים ואמרו לנו להניחם היכן שנרצה. אחרי המסלול על
מסילת הרכבת הגענו לתאי הגזים. הם היו הרוסים, אבל ההריסות עוד
שם. שמתי את הפרח והדלקתי נר נשמה ליד ההריסות ורבים עשו זאת
אחרי.
הלכנו בין מקומות שונים. אני לא זוכרת שום דבר מיוחדץ סצם
הלכנו והלכנו. לא היה שום דבר קשה. ההפך, אנשים החלו להרגע
אחרי אושוויץ וחלק אף צחקו מדיי פעם.
ראינו שם אבל חדר, שבו היו כל מיני הסברים על דברים שכבר כמעט
לא נראים. כל המסלול גם עשוי על זכוכית. בסוף המסלול יש
תמונות. תמונות שניצלו ממשפחות הנספים. רציתי לראות, אך הספקתי
רק להציץ.
הסתכלתי על התמונות וניסיתי לדמיין את הרגעים המאושרים בחיי
אותם אנשים. לחלקם היו יותר, לחלקם פחות. אני חושבת על תמונות
הילדות שלי. אני אוהבת כיום להסתכל בהם ולנסות להזכר. הם כבר
לעולם לא יסתכלו בתמונות. הם כבר לעולם לא ישבו ויזכרו.
הלכנו לעוד ביתן שבו שוב הדלקנו נרות ושרנו את התקווה. היו שם
נרות שסודרו בצורת מגן דוד והמילה "חי". בחדר ההוא היו ילדים
פולנים לא יהודים שלמדו שם כמו בפנימיה. אז למה מגן דוד אם הם
לא היו יהודים? טיפשי.
אחרי החדר ההוא הלכנו לטקס של חיל האוויר בחיפה. הטקס היה נחמד
אבל ארוך. ואצלם הוא יותר קצר משלנו...
את שלנו אנחנו עושים בסוף מחר.
אחרי הטקס חזרנו לאוטובוסים ונסענו למלון. הלכתי אחרי מקלחת
לאכול ואחר כך מייד עלינו לשיחה הקבוצתית. הועלו שם כל מיני
מחשבות. אמרתי חלק מהדברים שאני חשבתי.
זה נחמד להוציא מחשבות ולשתף אחרים.
14/10/02
היום היינו בוילצ'קה - מערות מלח. היה שם יפה. בזבזתי עוד 50
שלוטי וקניתי עוד מזכרות וגלויות וספר ברוסית עם תמונות מהמקום
וקצת הסברים.
צילמתי הרבה והיה בכללי נחמד. התעצבתי רק מזה שקניתי מדבקה
שנותנת לי רשות לצלם ב 7 זלוטי ובסוף כולם צילמו סתם. ככה שיצא
שסתם בזבזתי כסף. מילא.
היתה לנו מדריכה נחמדה שלמדה את הטקסט בעל פה וממש ראו את זה.
זה היה קשור לשואה רק בזה שהביאו לשם אנשים ממחנה פלאשוב
לעבודה. שום דבר חוץ מזה. הרוב שם נוצרים והם הקימו אפילו
כנסיה קטנה. המקום מפיק מלח גם היום.
בהתחלה ירדנו המון מדרגות, וחזרה עולים במעלית שהיתה מאוד
מצמררת. במעלית קטנה נדחסו 8 איש. היה שם נורא חשוך ועלינו
במהירות רבה כשאנחנו רק רואים ניצוץ אור כל כמה שניות. המעלית
חרקה ולכולם היתה תחושה כמו במעלית הזאת ביורודיסני שעולה 50
קומות ופתאום נופלת. לא היתי שם, אבל אני חושבת שזו ההרגשה
כשעולים למעלה ויודעים שאנחנו עוד מעט ניפול. עלינו גם קומה
אחת גבוה מדיי ולא פתחו לנו את הדלת כשלפתע התחלנו ליפול
במהירות מטה. כולם צרחו ופתאום המעלית נעצרה קומה מתחת. וואו.
ספוקי.
אחר כך נסענו ליער "זוילוטובסקה גורה-לוצ'ינה". היו שם קברי
אחים וליד אחד מהם עשינו את הטקס שלנו. היו המון פאשלות אבל
יצא נחמד. אחר כך נסענו כמה שעות. אין לי זמן לכתוב אז
קיצרתי.
שיחה קבוצתית
כרגע חזרתי משם. בהתחלה הסבירו לנו על מחר, כי מחר אנחנו
חוזרים לארץ. נתנו לנו הרצאה בטחונית.
אחר כך בוריס שאל את כולם מה אנחנו לוקחים איתנו חזרה לארץ.
אמרתי שאני לוקחת איתי את הידע שאני לעולם לא אוכל באמת להבין
מה היה, ולא משנה כמה אני אנסה ואשתדל.
באמצע השיחה נתנו מתנות למרצה שלנו ולאחראי משלחת. לא הבנתי
בדיוק מה הם קיבלו. נראה לי שזה היה מחזיק מפתחות עם מספר
המשלחת שלנו ועט עם הקדשה. הם הודו לנו והמשכנו בשיחה.
כשכולם סיימו, או לפחות מי שרצה סיים. שאלו אם מישהו רוצה
להקריא חלק מהיומן שלו ואני ביקשתי מייד. רציתי להקריא את החלק
ההכי ראשון שכתבתי. 3 שעות לפניי שמסע. זה היה הכי מיוחד
לדעתי. הכי מרגש. הכי נוגע בנשמה.
זאת היתה הפעם היחידה במהלך המסע שכתבתי ממש מהלב. בשאר הפעמים
לא היה לי זמן או שהיתי עייפה מדיי. רבים הפסיקו את כתיבת יומן
המסע באמצע. אני רציתי להמשיך.
אז הקראתי את החלק הזה, וכולם הקשיבו. זה היה יפה מצידם. בסוף
כולם אמרו שזה מקסים. אנשים שאף פעם לא דיברתי איתם ניגשו
והחמיאו לי. וכל מה שעשיתי היה לכתוב מהלב. זה הכל. כל כך
פשוט.
אחרי קראה עוד ילדה שיר שכתבה. הוא היה מאוד נחמד.
וזהו. אף אחד יותר לא קרא כלום. ואני מבינה אותם. זה קשה לשתף
במחשבות אישיות. אצלי כתוב במקום אחד שאני מתביישת לפעמים בזה
שאני יהודייה, ולאחר מכן אני מתביישת על זה שאני מתביישת.
חשבתי שכולם יגידו על זה משהו. יחשבו משהו רע עליי. אולי שאני
לא מכבדת את מי שאני. הם לא אמרו כלום. רק הקשיבו לכל מילה
שהוצאתי.
אחר כך הביאו לנו דפים לכתוב משהו לשני אנשי העדות שליווי
אותנו. עודשים להם מין קלסר עם הקדשות מכל אחד. אני רוצה לכתוב
משהו ספרותי כזה, מהנשמה. אני לא זוכרת את אחד הסיפורים כלל.
אבל היא היתה שם. ורק על זה יש לי מלא מה להגיד. אני שמחה
שלקחתי עפרון. אני לא בטוחה שאצליח לכתוב משהו טוב מייד.
אני מרגישה שכרגע כתבתי מהלב. כתבתי משהו שהרגשתי, ולא סתם מה
עשינו. אני לא יודעת אם יצא לי לכתוב ככה שוב. אני מקווה שכן.
למרות שלא נשאר הרבה מה לכתוב.
מחר נוסעים למיידנק וב 9 בערב טסים חזרה. אנחנו נגיע בערך ב 4
בבוקר הביתה וב 9 וחצי בבוקר אני כבר מתכננת ללכת לבית ספר.
אני חושבת שאני אלך. למה סתם לפספס עוד לימודים. עכשיו אני
הולכת לכתוב את ההקדשות.
15/10/02
כשרק נכנסו לאוטובוס, החלפנו יומני מסע וכתבנו זה לזה. עכשיו
יש לי הקדשות בסוף היומן.
אחר כל הגענו למיידנק. זה היה יותר גרוע מאושוויץ. על ההתחלה
נכנסנו למקלחות ולתאי גזים. היה שם ריח נורא. מזכיר את המוות.
כמה מהאנשים החלו לבכות. בקבוצה אחרת ילדה התעלפה. גם היה
בדיוק פיגוע בבית שאן אז זה הוסיף.
הלכתי בתאי גזים ולא היתי מסוגלת לצלם.
אחר כך ראינו כמה דברים פחות משמעותיים ואז סיפרו לנו שמקדימה
יש כיפה, ומתחתיה אפר של הנספים. נכנסנו לחדר המשרפות. כולם
נכנסו להלם. הריח הנורא הזה באוויר...
עברנו ליד הזכרות של כל העמים שנהרגו. אנשים בכו בלי הפסקה.
לפני זה גם ראינו עוד ערמת נעליים. גדולה מהקודמת באושוויץ.
אחרי המשרפות הלכנו לטקס. היה נחמד. בסוף הטקס ילדה אחת מקבוצה
אחרת הקריאה סיפור שכתבה שהיה יותר מרגש מכל הטקסים יחד. כל כך
עצוב.
אחרי הטקס הלכנו לראות את ערמת האפר.
זה היה נורא, אבל לא בכיתי. כולם בכו חוץ ממני. למה?
אין לי מושג.
הערמה היתה כה גדולה. אי אפשר לראות או לדמיין את כולה. כל כך
הרבה אנשים נמצאים שם למטה. כל כך הרבה מהם.
עכשיו אני באוטובוס מצוננת. אני אחזור הביתה חולה...
18/10/02
לא כתבתי לאחר שחזרנו. היום כבר יום שישי. כרגע חזרתי מבית
הספר. כל משלחת פולין העבירה שיעור חינוך. כל אחד בכיתה שלו.
במקום שעה, היינו שעתיים וסיפרנו חלק קטן מהמסע שעברנו. רק
עכשיו אפשר להבין שראינו כל כך הרבה ושיקח המון זמן לספר הכל.
אםזה בכלל אפשרי.
כשחזרנו, הראתי להורים שלי קצת מכל מה שקניתי שם. אחר כך הלכתי
לישון לשעתיים וקמתי לבית ספר. כולם קיבלו אותי נורא יפה וחשבו
שאני מטורפת שבאתי ללמוד. אני הרגשתי שאסור לי לפספס עוד
לימודים. גם ככה יהיה לי קשה להשלים.
בערב פיתחתי תמונות ואתמול הבאתי אותם לבית ספר והראתי כל מי
שרצה. וזהו. אני חייבת לסיים את יומן המסע סופית.
אני עדיין לא עיכלתי את כל מה שראיתי. אתמול היה יום זכרון
ליצחק רבין ובקס רוב המשלחת התחילה לבכות. אני לא בכיתי. לא
עכשיו, לא במסע. יכול להיות שזה עוד לא הגיע אליי, או שאני
לוקחת הכל שפרופורציות נכונות, או שאני סתם אדם קר.
כשהיתי קטנה הבטחתי לעצמי לא לבכות אלה אם כן זה משהו שקשור
בחברים שלי או במשפחה שלי. לעולם לא לבכות סתם. האם אני שומרת
על ההבטחה שלי?
חזרתי קצת מאוכזבת. לא זכיתי לאותה הרגשה שחשבתי שאני אשיג.
קיבלתי את הידע, את הגאווה, אבל לא את אותו רגש שביתי אמורה
להרגיש. האם סתם השלתי את עצמי? הרי לא ידעתי מה זאת ההרגשה
הזאת שאני רוצה. יכול להיות שההרגשה לא קיימת?
אני לא יודעת אם המסע איי פעם ישפיע עליי. אומרים שכן. אבל אני
לא ממש יודעת.
אני לא בטוחה מה קיבלתי מהמסע. אני יודעת שזה שינה אותי. לטובה
או לרעה? אני לא בטוחה.
אני אסגור את היומן כאן. המסע הסתיים וכך גם היומן.
נהנתי, למדתי, ואני לא מצטערת שיצאתי.
תודה על המקום לכתוב את כל מחשבותי ולהתראות! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.