גווני האפור של הגטו המקולל האלה נחרטו בזכרוני וילוו אותי גם
אל מותי.
אני, ששום מספר לא נחרט על גבי ידיי הקפואות, המתחננות לעזרה
משמיים.
אני, שפחדנותי גרמה לי לבגוד בכל אהוביי ובכל עמי.
אני, הצטרפתי לשורות הנאצים כקאפו.

צרחות הנשים, בכי הילדים ותפילות הגברים עברו דרך אוזניי, ואני
לא הקשבתי.
רואה אני במוחי את עשן המשרפות ואת המקלחות, אליהן נדחסו
מיליוני היהודים.
ואני סרבתי להביט, סרבתי להאמין, סרבתי להושיט יד.

הסיוטים הרודפים את מוחי מידי לילה מחזירים אותי בחזרה אל
הימים ההם, אל הכפור ואל הפחד.
ואני עומד שם מעל בור הגופות, וביידי החשופות מעמיס גופות בדרך
למשרפות.
אני, ישראל דבידוביץ', קאפו במלחמת העולם השנייה, רוצח בדם קר,
קר כמו מבטי אל היהודים היושבים בגטו, שכבר לא ניתן היה לדעת
אם רוצים להימלט או למות. ואני בחרתי בשבילם, בחרתי להם
במוות.

הבושה חודרת לי אט אט ומהדהדת בנבכי נשמתי, הנטל של לעבור עוד
יום גדול ממני, שוב אני בוחר בפתרון הקל, מקשיב לקול הפחד.
אני לוקח את הרובה שלי, ששמרתי עוד מימי המלחמה, אותו רובה
שרצח משפחות, רצח אהבות ורצח תינוקות, שחרר עכשיו כדור אחרון.
הפחד שאב אותי אליו ושחרר אותי מכל הכאב הזה שאחז בי כל השנים
האלה.
סוף סוף.
גאולה.