לא פסק הכיסא מלנוע,
והדלת עודנה חרקה לה.
חרישית שרקה הרוח, מדהימה את עלי השלכת,
כמבשרת על הבא להתרחש.

מי זה המכיר פלאי הטבע  וחוזה קסמיהם,
מי היודע לקרוא את העננים הכבדים השוררים מעל ראשינו,
מיהו השומע תפילתי, בודד בין רבים?

הבא עלינו - לטובה יבוא? או שמא יביא עימו מטר זעם?
השקט האופף אותנו - הסערה תובילהו?
פרחי גן העד המלבלבים פריחת סתיו - היבולו בחורף?
אך היודע, מסתיר הוא ידיעתו מרחמיו, מחביא בינתו מעימנו.

עייפתי מלחכות לנעשה,
מאסתי בחיפוש חורץ גורלי.
בין אכזר ובין משכיח, שיתגלה נא אליי
ואנוח במישכבתי ואניח לי.