צעד לצידי ברחובות הערומים והשקטים האלו
כך שקול פסיעותינו ימלא את החלל
שהותירה השלכת ברחובות.
אל תאמר מילה, תן לי
לנשום את השקט שבין שנינו, תן לי
לספור את צעדינו.
אמנה אותם במספרים אי זוגיים
כך שאדע, איזה מרחק הלכנו
וכמה זמן עוד נותר, וכמה צעדים
עד שאהיה במקום בטוח, שם העצים
אינם בוכים על אובדן עליהם.

כשתראה אותי נושמת לרווחה,
ממלאת את חזי בחמצן, ולא בדמעות
אל תאמר שלום, ואני מבטיחה
שלא אמנה את צעדיך, כשאקשיב
לקול רגליך רומסות וקורעות
את העלים הנטושים על המדרכה.





(פאריז 2002)