לנסות להפוך את הרחובות לשורות,
צריך לכתוב את לונדון
כשרשרת של תמונות סטילס אפרוריות
שישתלבו זו בזו באי הסדר
של קווי האנדרגראונד.
לתאר איך עשן הלאקי סטרייק
נמוג ברעשי קרונות הרכבת
כשאני עומדת ליד החלון,
או איך
אחרי שעה חמש כל רחוב
נשטף בריח חמצמץ של בירה
שמתנדף
בגשם של שש אחר הצהריים.


הקלאסיקה עוטפת את העיר הזו
כמעיל גשם-
דיקנס נהג לשתות בכל פאב,
הביטלס ניגנו על כל גגותיה,
ודמותו של שייקספיר
נשקפת מכל החלונות.

ללונדון יש ריח של שירה.