ובבוקר, כשהתעוררתי, כלום כבר לא נשאר שם. לא החושך, לא
הכוכבים, לא הירח. רק שרידי זיכרונות מהחלום שלי, שרצו במוחי
שוב ושוב, בחלקים חסרים, ריקים מכל תכלית. קרני השמש שנכנסנו
לחדר מבעד לוילון החצי-שקוף שהשכנה העיוורת שלנו סרגה לי בשנה
שעברה, פגעו ישירות בפרצוף שלי, כל אחת בנקודה אחרת. הרגשתי
כאילו אני עומדת על במה גדולה באצטדיון ענק מול כמות עצומה של
אנשים, וכל האורות מכוונים עליי מלמעלה, כדי שחס וחלילה אף אחד
בקהל לא יפספס אותי. מי צריך את כל התהילה הזאת בכלל? בטח שלא
אני. אולי בגלל זה גם אין לי אותה, אולי בגלל זה אני עומדת בצד
השני, עומדת מנגד לכל מה שמציין מוכרות.
    אני שונאת בקרים! אני אחת מהאנשים האלה שפותחים את
העיניים ואין להם כוח לקום מהמיטה, אז הם נשארים לשכב שם,
ומרוב שעמום מתחילים לחשוב. וזה לא שיש להם משהו מיוחד לחשוב
עליו, כי אין להם, הם פשוט חושבים. ואני, אני חושבת יותר מדי.
ואנשים שחושבים יותר מדי אוכלים אותה בסוף. מניסיון. אז אני
יושבת במיטה וחושבת על דברים, שאולי אם הייתי קמה כשהייתי
צריכה לקום לא הייתי חושבת עליהם בכלל, ומנתחת סיטואציות שבטח
לא הייתי צריכה לדמיין לעצמי, אם רק הייתי משתלטת על העצלנות
שלי בזמן. ובין כל המחשבות האלה, אני מנסה להחליט אם הגיע הזמן
לקום או לא, אם אני בכלל רוצה להתחיל את היום הזה. אם אני בכלל
רוצה לחיות עוד יום בחיים המסריחים שלי.
    טוב, נו. אז קמתי. אבל רק בגלל שאמא נכנסה לחדר וצעקה
עליי שכבר מאוחר ושאני לא מבריזה מעוד יום לימודים. מה זה
משנה, בעצם? גם ככה אף אחד במקום הזה לא שם לב אם אני מגיעה
לכיתה או לא, אז למי זה מפריע? אבל לכו תסבירו לאמא שלכם
ש"הילדה המתוקה שלה" לא סובלת את האנשים שיושבים איתה בהפסקות,
שאם היא תסתכל עוד פעם אחת באידיוטים האלה, שהאלוהים שלהם זו
שרית חדד והפייטים שהיא לובשת, היא תתקע לעצמה כדור בראש. אז
קמתי, התארגנתי, והלכתי. הלכתי עוד ועוד, כשכל צעד מקרב אותי
יותר ויותר למקום הזה, המבנה הזה עם הכיתות והמדשאות ההרוסות
שהממשלה קוראת לו "מוסד חינוכי". איזה מוסד ואיזה חינוכי.
המורים האלה, שלא יודעים כלום מהחיים שלהם, אמורים להעביר אליי
ידע, מידע חדש. ובשביל מה? בשביל שאני אוציא איזה 90 במבחן
בגרות בנושא "היסטוריה של הנעליים", אצדיק את המשכורת המגוחכת
שלהם, ובסופו של דבר אסיים כמוהם - באיזה עבודה עם שכר מינימום
שמשביתה את עצמה כל חודשיים בשביל לקבל עוד שקל וחצי לחודש...
אתם רואים? אמרתם לכם שאני מנתחת סיטואציות מוזרות.
    אז יופי. העברתי עוד 7 שעות ב"מוסד החינוכי" הזה. בין שעה
לשעה נאלצתי לשבת עם כמה יפות על הספסלים ולשמוע על המכנסיים
המדהימים שהם קנו מהמוכר החתיך שעובד בחנות המדליקה שבמרכז
החדש שפתחו באיזה עיר צפונית ידועה. באותו זמן הן טחנו איזה
פיתה עם צ'יפס וחצי קילו שמן, כי הרי מה אכפת להן - הן יפות,
ואני שתיתי איזה דיאט סודה ובדקתי שאף אחד לא ראה. ה'חוכמה'
שהאנשים האלה הפגינו בשיעורים הרגה אותי. אני לא אומרת שלי
יהיו תשובות יותר טובות לשאלה זו או אחרת, אבל אם היו לי
תשובות כאלה לפחות הייתי יודעת לסתום את הפה. אני לא רואה שום
מטרה בלעשות מעצמי צחוק מול כיתה שלמה של אנשים שהידע שלהם
מסתכם ב"לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט", אבל מה אכפת
להם? הם יפים, יסלחו להם. מותר להם להיות טיפשים.
    ואני שואלת אתכם - בשביל זה קמתי בבוקר? בשביל לחשוב כל
כך הרבה, בשביל להעביר מקבץ שעות במקום שאני אפילו לא מוצאת את
עצמי בו. בשביל לחזור הביתה, להתיישב מול המחשב ולדבר עם קבוצה
של אנשים שהכרתי באיזה אתר אינטרנט לפני כמה חודשים, שבטח אחרי
שהם ראו אותי הם כבר חושבים עליי בדיוק מה שהאנשים שיושבים
איתי בהפסקות חושבים עליי. ומעניין באמת מה הם חושבים עליי, כי
אני דווקא חושבת שהם נורא נחמדים. אבל מה זה משנה מה אני
חושבת? אני גם ככה חושבת יותר מדי.
    ומרוב מחשבות עוד לילה ירד. נכנסתי להתקלח, לשטוף את עצמי
מכל השקרים שהתעטפתי בהם כדי להעביר עוד יום בחיוך הכי מזויף
שאפשר, כדי שאף לא ירגיש שבעצם בכלל לא רציתי לקום באותו בוקר,
שבכלל לא רציתי לחיות את היום הזה. יצאתי משם ישר לכיוון החדר
היפה שלי. אני אוהבת את החדר שלי. אמיתי כזה, בלי יותר מדי
ציורים וורודים שלי בנות. הוא חשוך, רגוע, כל מה שאני צריכה.
אם הייתי יכולה, הייתי נשארת שם כל היום. אין לי בעיה לקום
מהמיטה בשביל להישאר בחדר, אני יכולה להעביר שם שעות. חוץ מזה,
אני בטוחה שהחדר שלי הוא יותר חינוכי מ"המוסד החינוכי" שאני
צריכה ללכת אליו כל בוקר. אז ישבתי שם, התארגנתי קצת לקראת
הלילה המתקרב, צעקתי "לילה טוב" במעלה המדרגות ושכבתי במיטה
שלי, אותה מיטה שלא רציתי לצאת ממנה בבוקר.
    אני לא בנאדם שנרדם במהירות, בטח הבנתם את זה כבר. לוקח
לי שעות להירדם מרוב כל המחשבות שעפות לי בראש. לפעמים אני
אפילו לא מרגישה שאני נרדמת. כנראה שאני פשוט נתקעת באיזה
מחשבה ממש ממש משעממת, ומרוב שעמום מרדימה את עצמי. זה דווקא
טוב, כשחושבים על זה. כי אם הייתי ממשיכה לחשוב בחיים לא הייתי
נרדמת. אז אני עוצמת את העיניים, וחולמת על מקום אחר. מקום שבו
היפים הם סתם עוד אנשים רגילים, והם עוצרים את עצמם לפני שהם
עונים איזו תשובה מטומטמת. מקום שבו שכולם שותים דיאט סודה,
ואף אחד לא באמת דואג בקשר לחצי קילו שמן שמגיע ליד הצ'יפס.
מקום שבו האלוהים של האנשים ב"מוסד החינוכי" הוא איזה גאון
פסיכולוגי, שלובש בג'ינס וחלוצה מכופתרת שלא ראתה מגהץ איזה 7
שנים. נשמע כמו מקום נחמד, המקום הזה. אני לא חושבת שהייתי
נשארת במיטה יותר מדי זמן אם הייתי יודעת שאני קמה למקום כזה.
    אבל בבוקר, כשהתעוררתי, כלום כבר לא נשאר שם. אז נשארתי
במיטה, מסנוורת מהאור שחדר דרך החלון שלי. אני חייבת להחליף את
הווילון הזה כבר! התהפכתי על הגב, ונשארתי שוכבת במיטה, מביטה
לתקרה, וחושבת... תמיד חשבתי יותר מדי.