[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז צבי
/
אוכמניות

אוכמניות


באוטובוס. בהתחלה, המתיישבים הראשונים, תופסים את כל התאים בהם
יש שני כיסאות ריקים. כי אף אחד לא רוצה לשבת ליד זר מוחלט.
כשאלו נגמרים, נדחקים יושביהם אל החלון והמקומות ליד המעבר
מתאכלסים. כשאלו נגמרים, מבטים עצובים מתיישבים על מדרגות
היציאה באנחת אי-נוחות. המדרגה לפני הספסל האחורי היא הבאה
בתור. היא האחרונה. כשגם היא נתפסת - עומדים.
  פגשתי אותה באוטובוס.  

ברשימת הדברים שאני הכי אוהב, אחרי צמר-גפן-מתוק ומין אוראלי,
ניצבת היכולת לעלות ראשון לאוטובוס, לשבת בספסל הארוך מאחור
ולהביט באנשים שעולים אחרי. מתאחדים באופן חד פעמי כשמטרה אחת
לכולם -  נסיעה באותו הכיוון. מכנה משותף ארעי של זמן
וקילומטרים.
כובד הראש שאדם מקנה למקום הישיבה שלו באוטובוס הוא כמעט מגוכח
בעיניי. פניו לובשים ארשת רצינית כאילו הוא בעיצומה של פתירת
משוואה מסובכת במיוחד. ראשו נע לכל הכיוונים, סוקר, לא רוצה
לפספס שום דבר שעלול להשפיע על השיקול שלו. על הבחירה שלו.
הצד עם השמש. הנוף. קרוב ליציאה. ליד החלון או צמוד למסדרון.
בספסל האחורי שם יוכל להתפרקד או קרוב לנהג שם יוכל לשמוע
רדיו. בחלק האחורי של האוטובוס שם יהיה מוגן אם חלילה...
חלילה. או בחלק הקדמי שם יוכל להתעדכן עם הנהג 'עוד כמה זמן
נשאר לנו?'. ליד האיש הזה. לא ליד הזקנה הזו. אפשר לשים
רגליים. אי אפשר לשים רגליים. ועוד. אם לא תגיע בזמן אתה עלול
למצוא שמישהו אחר כבר יושב במקום בו חשקת ואתה תאלץ להסתפק
בבחירה השנייה. במקרה הטוב.  

אז כמו שאמרתי, פגשתי אותה באוטובוס. ומאז אנחנו יחד.

לפני שלושה חודשים. קו 336. עשר ושש עשרה דקות. PM.  שעת לילה.
עמדתי בתחנה של היישוב שלי. מסלולו של אוטובוס מאסף על כביש
המחבר בין שתי ערים גדולות חולף תמיד בדרכו על עשרות יישובים
כמו שלי. הצריחה הצורמנית נעצרה מולי ועליתי. האור המסנוור
נדלק. עשרות מבטים זרים, חבוטים, נעצו בי חיצים. גורר נעליים
כבדות לאורך המסדרון הארוך, חיפשתי מקום טוב לשבת. לא היו הרבה
מקומות פנויים ומקומות יחידים ליד המעבר היו מאלצים אותי
להיתחב בין טיפוס אפלולי וישן לבין משענת דוקרנית. תמונה שלי
מבלה את שאר הנסיעה על המדרגות, דרוך לקום בכל פעם שמישהו ירצה
לרדת, בערה בי באכזבה. העמקתי פנימה עוד כמה צעדים. ושם,
מימיני, לפני הספסל הארוך החותם את השורות, ספסל כפול וריק.
בשבילי. אני חושב שרק אם היה שם קרטון מקופל עם שמי עליו הייתי
מתפלא יותר. נפלתי עליו באנחה וזרקתי את התיק לרצפה. גבר שחור
בעגילים שישב בכיסא לפניי הסתובב להשחיל בי מבט מהיר לפני
שהתיישבתי. תהיתי והתעלמתי בשנייה. הייתי עייף מדי. צליל
'פתיחת הפחית' של הבלמים תסס לרגע והנסיעה המשיכה. חושך השתרר.
אלומות יחידות זרחו על ראשיהם של קוראי ספרים שמיאנו להרדם.
הטחתי את ראשי אחורנית בעדינות ונשמתי עמוקות. החקר הטיפולוגי
שלי על "האדם באוטובוס" הונח בצד ועצמתי עיניים בתקווה להרדם.
טרטור המנוע מתחתיי משמש שיר ערש. נוף של שחור חולף-לא-חולף
מצידיי. מעבורת נצחית אל חשכה אינסופית.  

שקט. חמש מחשבות רודפות זו את זו. שקט. דקה ועשרים ושלוש
שניות. שניים וחצי קילומטר.

חבטה מאחוריי, ברך חדה ננעצה לי במשענת, בגב. פנים נלחצו בין
שתי המשענות מאחוריי, נושפות אל כתפי הימנית. אני לא אשקר,
נבהלתי.
-"תראה את אלה". אצבע דקה השתרבבה מתחת לפרצוף הפחוס והצביעה
אל המושב המקביל. קו האצבע הדמיוני שלה חצה את מסדרון
האוטובוס. לא הבטתי לשם ובמקום - נרתעתי, סבבתי על מקומי
וזרקתי מבט חשדני בדמוי הפקינז המחוץ מאחוריי. מנסה לזהות דמות
כלשהי בתוך עיסת המשענת-פרצוף המעוכה.
אולי בגלל שכמעט נרדמתי ואולי בגלל שנבהלתי כל כך,  סוג של
פאניקה רכה רדפה אותי והרמתי יד מגששת מעל ראשי. מחפש את
הכפתור העגול של הפנס האישי. לוחץ במקומות לא מתאימים. לעזאזל
עם החשכה הזאת! לחצתי. 'עוצר' כתום נדלק מעל הנהג. פאק, נו.  
כנראה נראיתי מבוהל ממש כי הדבר מאחוריי פלט צחקוק דק ומשוחרר.
איפה הכפתור המזו..  
"תסתכל, תסתכל, נו.." האיצה בי האצבע. נוקבת נקבים באוויר,
מדרבנת. הסבתי את המבט המבולבל שלי ימינה. זוג ישן שם. מכורבל.
 יופי.    החזרתי מבט. חושך. היד שלי עדיין תלויה מעליי.
האצבע הדקה חזרה ונעלמה מתחת לפרצוף. הפרצוף נעלם אחריו. כתם
אפור מצטמצם אל תוך אפלה שחורה. אותה אצבע התרוממה והדליקה את
האור מעליה. אלומה לבנה צנחה על תלתלים וחיוך. היד שלי נפלה.
היא השתרעה אחורה ומתחה רגל ארוכה אחת על הספסל הארוך, נוטה אל
החלון. אני ישבתי בספסל שקדם לו. הסתובבתי אליה על ברכיי, שעון
על המשענת כמו תינוק בחלון מכונית. סקרנות נבוכה.
"הבהלתי אותך?" לא נראתה בה שום חרטה. אישרתי בחיוך קטן ולא
אמין. היא רכנה קדימה אליי.
אוכמניות. היה לה ריח מתוק של אוכמניות.
"רציתי שתראה את אלה. תסתכל, אבל תהיה בשקט שלא תעיר אותם."
הנהנתי מהופנט והבטתי שוב.
חייל במדים ישן ליד החלון, על כתפו הונח ראשה של בחורה רזה
בגופייה עם שיער קצר. ראשו שלו הונח על ראשה. נושם לתוך שיערה.
גופה נטה אליו, מעוברת על המושב וידה מונחת על בטנו. ידו שלו
היתה על היד שלה. כמעט משולבים. הם היו קרובים, ישנים,
מכורבלים ונראים מאוהבים. העולם יפה. לא הבנתי על מה הסיפור.
לא הספקתי לשאול את זה.
"הם לא מכירים אחד את השני. הוא עלה יחד איתי במרכזית והיא
עלתה לפני שעה באחד הקיבוצים. האוטובוס היה כמעט מלא והיא
התיישבה לידו. איכשהו היא נרדמה עליו והם ככה כבר חצי שעה.
מצחיק לא?"
מצחיק.  
"אתה לא חושב שזה יפה?". זה היה יפה. מצאתי את עצמי בוהה בה
בחיוך פעור. מהנהן. נראיתי מטומטם. הבנתי את זה די מהר והתעשתי
אחורה לתוך החשכה. שניה אחת של רצינות ביני לבין עצמי וחזרתי.
תלתלים, תלתלים, תלתלים.
"שלום שוב!". החיוך הזה שלה יכול היה לצרף את גדודי
עז-אדין-אל-קסאם ללהקת המחול הקיבוצית.
השבתי לה ב'היי' צונן, מנסה לכפר על הריגוש המיותר מקודם.
העברתי עליה מבט סוקר-מרפרף. כשגבר פוגש לראשונה בעלמה מסוימת,
בכל סיטואציה שלא תהיה, אם והיא מוצאת חן בעיניו, המחשבה
הראשונה שתחלוף בראשו תהיה התמונה שלהם יחד בצורה כזו או אחרת.
זו נקודת המוצא הגברית בהוודעות ראשונית לאישה יפה. עוד לפני
שהוא יודע אם היא בכלל יודעת לדבר. אני לא שונה, מסתבר. הבליחה
בי תמונה אחת מהירה של התלתלים שלה תלויים מעלי בעודי שוכב על
הגב. פנים קרובות. חזה קטן ומוצק. תמונה אחת מהירה. אין לי
שליטה על זה. לאף אחד אין.
-"את תמיד מבהילה ככה אנשים?"
-"רק כשזה חשוב".
-"וזה חשוב?"
היא גלגלה עיניים פעם אחת, כאילו מתלבטת. "אני חושבת שכן." היא
שוב רכנה קדימה. "כשהצבעתי לך על שניהם," החוותה בראשה קלות
לעבר הזוג הישן, "מה זה עשה לך?"
- "חייכתי." עניתי.
-"וזה לא חשוב?"
-"מה? שחייכתי?"
-"מ-ממ". היא הנהנה בפה סגור.
-"זה כן, כאילו, אני מחייך לפעמים את יודעת... למרות שזה
מהדב.. "
-"אתה יודע מה אני הכי אוהבת?" היא לא מהסוג שירשה לך לסיים
משפט. ויתרתי בשביעות רצון של מבין.
-"מה?"
-"לקטוע באמצע את הדיבור של אנשים שממש-ממש רוצים להבהיר את
הנקודה שלהם אפילו שהיא לא ממש חשובה." ואז היא שוב חייכה.
ברגי הנוקשות שלי התרופפו. רציתי להגיד גם משהו שנון אבל לא
מצאתי שום דבר.
"הבנתי.." המהמתי. אני אשף במילים.
היא הסתכלה שוב אל הזוג הישן במבט של זיכרונות טובים. "הם יפים
ככה."
לא הבטתי. במקום זה, הסתכלתי רק עליה, בוחן אותה, והסכמתי
בעיוורון וב- "כן" אחד ארוך.
-"אתה חושב שכששניהם יתעוררו הם יחייכו אחד אל השנייה במבוכה,
יכירו בנימוס, ויבטיחו להתראות מתישהו?"
-"אני לא יודע." לא הייתי יותר מדי מבריק אני חייב להודות.
-"אני חושבת שכן. אני חושבת שהבחור יתעורר קודם, יעיר אותה
בעדינות עם נשיקה רכה. ואז היא תתעורר, טיפה מפוחדת אבל מחוזקת
בחיבוק שלו. היא תתנצל. הוא ירגיע אותה. והם ירדו יחד באותה
תחנה, ילכו לאנשהו ויממשו את האהבה הפוטנציאלית הזאת."
אני, מאידך, לא חשבתי כמוה בכלל אז עניתי - "כן, גם אני חושב,
אני מקווה."    אני יודע, אני יודע.
-"אתה כזה סיקופנט."
לא ידעתי מה להגיב על זה. מי לעזאזל יודע מה זה סינקופ-בלה..
או מה שהיא לא אמרה. לא רציתי להראות אידיוט, לא היה לי הרבה
זמן, לא היה לי משהו טוב יותר להגיד אז אמרתי - "כן...".
ואז היא פרצה בצחוק ענקי. שאגה מדרדרת. לפחות שלושה אנשים
הסתובבו. הנהג הרים עיניים למראה. ואני פסקתי לחיות. מישהו
הפעיל את החימום המזוין?
היא לא הפסיקה לצחוק.
-"אתה.. אתה...אני.." - לזה הצטמצמה יכולת הביטוי שלה בדקה
וחצי הקרובות. שנה וחצי הקרובות.

כמה ימים מאותו רגע, כשכבר הייתי חזרה בבית, מצאתי את עצמי
רוכן מעל מילון כרסתן ומברר מה לעזאזל היא אמרה. עברתי על אלף
מילים שנשמעו אותו דבר כי כל מה שזכרתי היה הצליל המחורבן של
המילה. מצאתי. 'סיקופנט'. היא אפילו לא ביטאה את זה כמו שצריך.
מסתבר שהתרגום החופשי הוא- "מישהו שאומר הרבה 'כן'". אפילו אני
צחקתי. לבדי בבית.



חזרה לאוטובוס. שם לא צחקתי. הרגע ההוא נחקק בהיסטוריה של עצמי
כאחד הרגעים המביכים. עומד בגאווה בשלישיה הפותחת:
במקום הראשון: גיל 15, אמא שלי מתפרצת לחדר שלי כדי לבשר לי
שסבא מת ומוצאת אותי ואת דין, דאז מתנדב בלונדי מהולנד, בגילוי
הומוסקסואלי ניסיוני. סילקתי אותו מהר מהבית כדי שאוכל לחזור
להרגיע את אמא שלי. הוא ראה אותי אח"כ באותו שבוע. התעלמתי
ממנו. הוא לא ניסה שוב.
באותו היום הבנתי שאני לא הומו. אמא שלי עדיין תוקעת בי מבטים
כל פעם שאני מביא חבר הביתה.
אני כמעט משוכנע שהיא עוד מאשימה אותי במוות של סבא כי... איך
אני ינסח את זה?... כי שללתי אפשרויות באותו היום.
במקום השני: כיתה י"ב. יצאתי אז עם תמי מלח, כן זה השם שלה.
יצאנו כמעט ארבעה חודשים והיא לא נתנה לי אפילו לברר איזה
דוגמא של תחרה יש על התחתון שלה. 'סבלנות אחי, ס-ב-ל-נ-ו-ת.',
שיננתי כמו מטורף כל הזמן הזה. ובאבירות הראויה, בתום ארבעת
החודשים אמרתי לה שאני רוצה שניפרד כי 'אני מתוסכל מינית ממך'
ועוד הסברים רגישים שנגעו לזרע המדוכא שלי.
היא בכתה והיא ביקשה שאני אחזור בי. 'אני אוהבת אותך'. ואני -
בשלי, מנצח עלוב. ואז היא החליטה שזה הרגע המתאים ביותר לספר
בדמעות שאבא שלה היה נוגע בה כשהיא היתה קטנה.
כמעט והתעלפתי בו במקום. לא נפרדתי ממנה באותו היום. נשארנו
חברים. עוד חודש.
ובמקום השלישי: סיקופנט.

בכל אופן,
מבוכה זה מסוג המצבים שאתה יודע שאם רק תתנהג בטבעיות הכול
יהיה בסדר. מבוכה זה מסוג המצבים שאתה פשוט לא מסוגל להתנהג
בטבעיות. מבוכה.
אני רוצה להסביר. סיטואציה כזו לא היתה מעלה סומק קל על לחיי
אלמלא היתה זו עלמה שמצאה חן בעיניי. מאוד. מתחילת השיחה איתה,
מהרגע שהיא נעצה את הברך הענקית שלה במשענת שלי, מהרגע שנפלו
העיניים שלי על החיוך הממיס שבבעלותה, מהרגע שהבנתי שאסור לי
לתת לה לרדת מהאוטובוס הזה בלעדי, מהרגע שהבנתי שאני רוצה
אותה... לא עשיתי כלום חוץ מלהתנהג כמו אידיוט. לא בכוונה. אבל
דרכתי לעצמי על כפות הרגליים. זה קורה לי. ורק בגלל שהיא מצאה
חן בעיני כל כך. אני משוכנע שאם היא לא היתה כל כך מקסימה גם
ג'יימס בונד בכבודו לא היה יכול לי. אני משוכנע.

כעסתי עליה באותו רגע. שנאתי אותה. את הטיפוס היפה והמעצבן שלא
הכרתי בכלל.
אבל היא ידעה בדיוק מה לעשות.
גלגולי הצחוק המהדהדים שלה שככו. היא התרוממה והתיישבה חזרה על
רגליים משוכלות. היא יזמה קדימה והדליקה את האור מעליי. נותנת
לסומק שלי לבעור מולה בבירור. כדור אדום לוהט.
חשבתי:'היא עושה את זה בכוונה', מלבה את הכעס.
אבל היא ידעה בדיוק מה לעשות.
היא העבירה יד מרפרפת על השיער שלי. כמו על ראשו של ילד. היא
חייכה שוב וטפחה על המושב שלידה בחביבות מודגשת של סוטה מין.
"בוא, שב כאן, לידי."
אני לא יודע למה, אבל עשיתי את זה. נטשתי את המושב המצוין שככל
הנראה אלוהים בעצמו העניק לי לנסיעה המיוחדת הזו ועברתי לשבת
לצידה בספסל הארוך מאחור. היא חייכה אליי כל הזמן הזה
וכשהתיישבתי היא שמה את היד שלה על הירך שלי.
"אתה יודע מה אני הכי אוהבת?"
"לקטוע את הדיבור של אנשים שמנסים להבהיר נקודה שהי..." התחלתי
לנסות לענות בציניות קצרת רוח, כראוי לאדם פגוע.
"לא, לא זה, מצחיק אחד." היא גיחכה קלות ובלי לשים לב - קטעה
אותי.
"אתה מכיר את הריקוד?"
"הציור של מאטיס?"
"אני לא מכירה שום מאטיס. אני מדברת על הריקוד של האוטובוס.
תסתכל." והיא הושיטה יד אחת דקה קדימה. צפה באוויר, נעה מצד אל
צד כמו נוצה ברוח. "אתה רואה?"
הזעם שלי הונח בצד לרגע והקדשתי מעצמי כדי להבין מה לעזאזל היא
רו... ואז ראיתי את זה. ריקוד.
כל היושבים באוטובוס. גופותיהם מרותקים למושבים, המשענות היו
נמוכות מדי, כך שכל הראשים נתלו באוויר, מחוברים כמו בובת
נחום-תקום אל הצוואר. משועבדים לכוח המשיכה ולנסיעה.
כשהאוטובוס נע ימינה, הראשים נעו שמאלה. כשהאוטובוס בלם קצת,
הראשים רכנו קלות קדימה. האוטובוס נע שמאלה הראשים נעו ימינה.
יחדיו. כל תנועה הכי קטנה הורגשה בתנועת הראשים. עקיפה, האטה,
סיבוב, האצה. ריקוד מושלם. והיד שלה משייטת מאחור, מנחשת את
הצעד הבא. מנצחת על עשרות העורפים המחוללים לפניה. היא החלה
לשרוק בחספוס דרך שיניה הקדמיות איזשהי יצירה קלאסית מוכרת.
איכשהו ממציאה אמנות. נמלאתי חיוך. אהבתי אותה. כעסתי עליה
פעם?
"אני יורדת כאן".  המוסיקה פסקה. מה?
האוטובוס החל להאט. אור כתום מהבהב נדלק בדופן הימני והאוטובוס
נטה אליו. פאניקה רכה. המילים שלה עוד הדהדו כממאנים להיות
מובנים בראשי. היא רכנה אל התיק שלה וחיבקה אותו מולה.
"סליחה." היא נעמדה, נמתחת כדי לעבור. ישבתי המום מכדי לעשות
משהו, התכווצתי ונתתי לישבן שלה לחלוף על פני. אוכמניות. היא
הסתובבה ושלחה מבט מעבר לכתף. "ביי" וחיוך.
-"ביי". בלי חיוך.


היא ירדה במדרגות והאוטובוס המשיך לנסוע. לא הרשיתי לעצמי
להסתובב כדי להגניב מבט אחרון דרך השמשה האחורית. בהיתי קדימה
במבט נוגה. האיש השחור בעגילים שישב לפניי, היה באור אישה
מבוגרת במחרוזות. היא הסתובבה והתבוננה בי בסימפטיה.
"אל תדאג חביבי. בחורות זה כמו אוטובוס..." היא לחששה בחביבות
ארסית.
האור כבה. לא הקשבתי לשאר החוכמות שלה ולא רציתי לפצוח בשיחה.
חזרתי אל המושב הקודם שלי ונדחקתי אל החלון. בוהה אל החוץ.
מעבורת נצחית אל חשכה אינסופית.
חשבתי על כל מיני דברים. יודעים איך מחשבה אחת מובילה לאחרת
ופתאום מצאתי את עצמי נזכר בדין, המתנדב הבלונדי. מעניין מה
הוא הרגיש כשאמא שלי התפרצה לחדר? לא חשבתי על זה עד היום. מה
הוא הרגיש כשהברחתי אותו החוצה? כשהתעלמתי ממנו.
מחשבות. מחשבות. מחשבות. מחשבות. מחשבות. מחשבות. מחשבות.



"אתה חושב שכשהם יתעוררו הם יחייכו אחד אל השנייה במבוכה,
יכירו בנימוס, ויבטיחו להתראות מתישהו?"

הנסיעה נמשכה עוד מאה שנים. באיזשהו שלב זיהיתי תנועה מימיני.
הסטתי עיניים עייפות וראיתי שהחייל התעורר. מפלס לו דרך מתוך
גולם סבוך של שינה. הוא הבחין בראש הנם המונח על כתפו וביד
המונחת על בטנו. הוא צחקק בחשכה. הוא לא ידע שאני מתבונן בו.
נראה כאילו הוא די נהנה מהמצב. האוטובוס האט. הוא זיהה כנראה
נוף שחור ומוכר דרך החלון והתחיל לנסות לקום מבלי להעיר אותה.
כשהאוטובוס נעצר כבר לא נשארה לו ברירה. הוא קם במהירות, לוקח
איתו את התמיכה לגופה, פיתל את עצמו החוצה מהמושב וירד בריצה
מהאוטובוס. גופה הצנום הוטח על המושב הריק כאילו נשענה על עשן.
היא התעוררה בבהלה והזדקפה על שתי ידיים, פלג גופה התחתון
עדיין מעובר. היא נראתה כמו בפוזה מפתה על פסנתר. האור מעליי
עדיין דלק והיא ראתה שאני מסתכל עלייה. היא חייכה אליי.
"איפה אנחנו?" שאלה, מעבירה אצבעות דרך שיער קצוץ ועל עין
טוויה קורים.
"בדרך". עניתי.
היא צחקקה בנשיפה, "אתה תמיד כזה משעשע?"
"לא בדיוק."

דיברנו כל שאר הנסיעה. שרון. מסתבר שלמדנו באותו בי"ס, היא
למדה שכבה מעליי. פיזיקה. אף פעם לא נפגשנו לפני כן. יש לה
עיניים כחולות. היא גם אוהבת את הביטלס, דובי קואלה וצמר גפן
מתוק. בשלב מאוחר יותר היא עברה לשבת לידי. היה לה ריח חמצמץ
של בושם יקר. היא לא הפסיקה לצחוק כשסיפרתי לה על החייל שישב
איתה. הייתי ממש משעשע. השם הוא בונד.
קו 336 סיים את מסלולו. ירדנו יחד בתחנה הסופית והיא שאלה אם
היא תוכל להתקשר מתישהו?    -"כן, בטח, תרשמי."
נפגשנו שלושה ימים מאוחר יותר. יצאנו לפאב ואחריו נסענו אליה
לקיבוץ ושכבנו פעמיים. באתי אליה גם בסוף השבוע. ובשבוע שאחר
כך. מאז אנחנו ביחד.
היא אחלה, כיף לי איתה, יש לה עיניים יפות, וכמו שאמרתי
בהתחלה... פגשתי אותה באוטובוס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא יודעת אם
זאת אהבה אבל
הוא ממש חמוד!


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/11/02 17:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז צבי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה