אני לא יודעת את התשובה. אני יושבת עם עפרון ביד, מתרכזת בדף
הנייר הריק, דף שורות מונח לפניי. ואני לא יודעת את התשובה.

אתה מסתכל לצדדים, כל אחד שקוע בדף התשובות שלו, כותב במהירות
את התשובה לשאלה הנוכחית שאליה הגיע, בלי בעיה. מרוכזים, כל
אחד בדף שלו, כולם נראים לך כאילו תוכנתו מראש. אתה תר אחרי
מישהו, מספיק מישהו אחד, שיעזור לך. ולו רק רמז אחד, כי אתה
ממש רוצה לדעת את התשובה. ואם מישהו ייתן לך רמז, תוכל לפרשו
כרצונך ולבנות תשובה שלמה על בסיס זה. אם אפשר להחשיב זאת
כבסיס לתשובה בכלל. לא נורא, כי אתה נואש. כל פירור יעזור לך
עכשיו. כל מבט אהדה קטן שאתה מקבל מאחד מחבריך כשהם לשנייה
מרימים ראש מהדף שלהם ורואים את המצב שלך. המבט מרומם את רוחך.
לשנייה. אבל אין לך זמן. הוא אוזל. לעזאזל. ואתה צריך כבר
לענות. לענות, לענות, לענות. למה הם מענים אותך? אתה לא יודע.
ואתה גם לא יודע את התשובה. והחכמה של הכיתה מסתובבת לרגע כדי
להוציא משהו מהתיק שלה, היא רואה אותך ואתה מביט בה עם תחנונים
אמיתיים בעיניים. היא מרחמת עליך, כי היא רואה שאתה באמת מסכן,
אז היא נותנת לך איזה רמז. זורקת לעברך איזה עצם. אתה רושם
אותו, בהכרת תודה עמוקה, אבל מהר - שלא תשכח. ואז אתה בוהה בו
המון זמן, מקווה שהתשובה תקפוץ החוצה מתוכו, תכתיב לך את עצמה.
אבל היא לא. מקווה שזה עוד יעזור לך איך-שהוא. ואתה עדיין לא
יודע. וזה לא עוזר לך. וקשה לך, יותר ויותר. כי בסופו של דבר
אתה צריך להחליט לבד. כי אתה חייב. אתה חייב לענות על השאלה
הזאת. ב"מבחן הגדול".

אני שונאת לשבור לבבות.
קשה לי.
אני לא יודעת את התשובה.
אני יכולה לקבל עצות, מאנשים שיזרקו לי מבטי אהדה, שיזרקו לי
איזו עצם.
אבל בסופו של דבר, רק אני צריכה להחליט לבד.
האהבה לא פותרת הכל, היא פשוט יוצרת בעיות מסוג חדש.

הממ...יש למישהו מחק להלוות לי?