הילד לא ידע לאן הוא באמת נכנס. הוא ראה בית גדול ויפה, מעוצב
בסטייל כפרי. הוא אוהב מאוד את הסגנון הזה. הגינה הייתה פרועה,
אבל לא יותר מידי, והבית היה יפה, אבל לא באופן סימטרי ומזויף,
כשאר הבתים שראה עד שהגיע לאותו הבית. הבית הקרין חום ואהבה,
מקום  שאמנם צריך לנכש בו קצת עשבים מהגינה ולנקותו קצת, אבל
עודנו מקסים. והילד אהב להתבונן בבתים. הוא ראה המון בחייו
הלא-כל-כך-ארוכים. תמיד כשיצא עם הוריו לטיולים, בין אם בעיר
שונה או בכלל בחוץ-לארץ, הם  אהבו להתבונן בבתים או במבנים
בכלל. אבל לעומת הוריו, שסקרו את עלות כל קישוט וקישוט, וניסו
לנחש באיזו השראה הגיע כל אחד מהם, הילד רק רצה לשטוף עיניו
ביופי. הוא לא מדד, נתן נקודות או הגדיר סגנונות. הוא פשוט
נהנה מלהביט מהצד, ואם הוא אהב את מה שראה, הוא אהב גם לדמיין
את עצמו שם.
הוריו אהבו אותו מאוד אך הטילו עליו הרבה משימות בבית, שיעזור
להם,  כיוון שתמיד ידעו שיבצע, הוא כזה ילד טוב. הם סמכו עליו
בכל, בין אם בלשטוף כלים שבירים, ובין אם בלשמור על אחיו הקטן,
תינוק בן שנה. כיוון שהיה לו תמיד מה לעשות, שיעורי בית ומטלות
מהוריו, הילד יכל לצאת לטייל בחוץ רק כאשר סיים הכל. אבל הוא
אהב מאוד לטייל. כך שגם אחרי שהחשיך, למרות שהוא קצת פחד
מהחושך, הוא יצא להביט בבתים.
ביום שבת אחד, שהיה יום הולדתו, החליטו הוריו לא לתת לו מטלות,
ונתנו לו רשות לעשות כרצונו, לבד. הילד שמח מאוד על ההזדמנות,
כי מרוב שתמיד סיים מאוחר, היה אזור שבו טייל רק בחשכה. הוא
החליט לטייל ולהגיע לשם. הוא קם מוקדם בבוקר והתעכב על כמה
בתים שאותם אהב. אחרי הצהרים, הוא הגיע לאזור בו היה מבקר,
בדרך כלל, כשהיה כבר חשוך. הוא התעכב על כל בית כאן, כי באור
יום, הוא יכל לראות יותר משראה שם בעבר וזה הפליא אותו. הוא
הגיע לבית עליו תמיד דילג כי הוא נראה מפחיד ומאיים בחושך. הוא
נעצר. נשימתו נעתקה. זה הבית. זה הבית בשבילו. הוא עמד לרגע,
נדהם, ואז קרב, ונעצר בשער העץ הקטן. הוא ראה בית גדול ויפה,
מעוצב בסטייל כפרי. הגינה הייתה פרועה, אבל לא יותר מידי,
והבית היה יפה, אבל לא באופן סימטרי ומזויף, כשאר הבתים שראה
עד שהגיע לאותו הבית. "זה המקום בשבילי," הוא אמר, והחליט שהוא
חייב לראות אם הבית חלומי גם מבפנים.
הוא הציץ לעבר החלונות, אבל לא יכל לראות פנימה. בחלונות של
הקומה למטה, הוסתו הוילונות ובחלונות של הקומה למעלה, ראה רק
את ההשתקפות של העננים והשמיים הבהירים.
הוא הזיז את השער על צירו, וזה השמיע קול חריקה קל. הילד ראה
זאת כסימן טוב. הוא דמיין שזאת הדרך של השער לומר לו שלום, וגם
אהב את זה שהבית לא מושלם. אמיתי. הוא סגר אותו מאחריו והחל
ללכת לכיוון הדלת, בצעדים קטנים ומהוססים. הוא פחד. הוא חשב על
שתי האופציות - האחת, שיצא אליו איש זקן ומריר ויאמר לו
להסתלק, והשניה, שתצא אליו אישה זקנה חביבה ובודדה, ותזמין
אותו פנימה לתה ועוגיות. הוא קיווה ויחל לאופציה השניה. אבל
הוא הגיע כבר לדלת וכלום לא קרה. הבית נשאר עומד בשקט,
בציפייה, מחכה שהילד יכנס ויפיח בו רוח חיים. אבל הילד לא ידע
זאת. אז הוא צלצל בפעמון, שהיה מחובר בחבל למשיכה. כמו שהיה
פעם. התנועה גרמה לכך שאבק ייפול מהפעמון כמו שלג אבקתי אפור.
הרבה זמן לא צלצלו בפעמון הזה. הילד הקשיב דקה ומשלא שמע אף לא
רחש אחד מהצד השני של הדלת, דפק בחוזקה. חיכה והקשיב עוד דקה
לשקט, ואז ניסה את הידית. הבית פתוח. הילד הביישן היסס לרגע -
הוא פחד מצד אחד, שבעל הבית סתם ישן והוא יתעורר ויכעס עליו,
אבל מצד שני הוא היה כל כך סקרן שהוא השלים עם הרעיון שזה עלול
לקרות. הוא נכנס. ומעולם לא הרגיש כל כך חי. מבפנים, הבית היה
אפל מעט. היו קצת קורי עכביש בפינות התקרה, נראה מוזנח מעט,
בדומה לגינה שבחוץ. הילד סגר את הדלת מאחריו ועצם את עיניו כדי
להרגילן לבית, שהיה בו מעט אור מבחוץ. הוא פחד להדליק את האור.
כשפתח אותן, הדבר הראשון שהבחין בו - הרצפה, מקורות עץ, גם כן
עם שכבת אבק עליה. הוא הרים מבטו, וראה מולו מסדרון קצר שבסופו
דלת מעץ חום כהה, סגורה. הוא החליט שבחדר זה יבקר בסוף.
לימינו, היה מטבח. ליד המטבח היה עוד חדר, דלתו פתוחה. נראה
כמו חדר שינה ריק. הוא היה בסמוך לחדר עם הדלת הסגורה. לימינו
היו מדרגות מעץ, ומתחתיהן חדרון קטן ללא דלת שככל הנראה, שימש
כארון לאחסון ארגזים עם חפצים שונים. פה היו הרבה כורי עכביש
ואבק. הילד החליט לבדוק מה יש בקומה למעלה, ויהי מה. הוא הלך
שוב, בצעדים קטנים ומהוססים לכיוון המדרגות. הרבה זמן לא ניקו
שם, וכפות רגליו היחפות, הקטנות, השאירו עקבות ברורות, מקומות
קטנים בהם הרצפה הייתה טהורה, ליד רצפה שלמה מזוהמת. עץ
המדרגות חרק, וזה, לעומת השער, הפחיד את הילד. הוא ראה זאת
כאזהרה, אבל המשיך בכל אופן. התעקש. הוא הגיע לראש המדרגות,
ומולו הייתה מקלחת, לידה חדר שינה שכנראה היה שייך לילד פעוט.
האוטו צעצוע הצהוב העיד על כך. אמנם האבק עשה לו גוון אפרפר
מדכא. הילד נמשך לצעצוע. הוא נכנס לחדר והרים אותו אליו. ניער
את האבק ונפל אתו גם פתק. הוא הרים את הפתק ותחב בכיס מכנסיו.
כשהאוטו צעצוע בידיו, הוא יצא מהחדר. בחדר הסמוך, והאחרון
בקומה זו, היה אח, והרבה מדפים גדושים ספרים. והרבה אבק. הוא
בהה בספרים עד אשר מבטו הגיע לאחד שמשך את עינו במיוחד. היה
עליו הכי פחות אבק, וצבע כריכתו היה אדום כהה, כדם. הוא  הניח
את האוטו על הרצפה והושיט את ידו הקטנה, הרכה, ואחז בספר.
הוציא אותו החוצה, ומרוב שהיה כבד, החזיק אותו בשתי ידיו. הוא
החליט לקחת אותו ולהתבונן בו בחוץ, כיוון שלא היה מספיק אור
בפנים.
לאורך כל שהותו בבית, הוא הרגיש בריח מגעיל ומחניק וייחס זאת
לכך שכנראה עזבו את הבית ולא נכנסו אליו המון זמן. הבית היה
זקוק לאוורור על מנת לטהר את האוויר. כשהספר האדום הכבד בידיו
הקטנות, העדינות, הוא ירד חזרה במדרגות. הוא הבחין בעקבות
שהשאיר קודם ולרגע נתקף פחד, חרדת מוות של ממש, ואז הבין שאלו
עקבותיו שלו. נסער, וליבו דופק בחזקה, הוא כמעט שכח מהחדר אותו
שמר לסוף, כי ממנו הכי פחד. זאת מפני שבחדר זה הדלת הייתה
סגורה.
הוא התעשת, חיבק אליו את הספר הגדול והכבד, ביד אחת, ועם
השנייה לאט לאט פתח את הדלת.
אם בשאר הבית היה ריח מחניק, עז ומוזר לאפו הקטן, אז כשפתח את
הדלת, גל גדול וקר של הריח הזה פרץ החוצה. הילד החל לרעוד. הוא
חיבק אליו את הספר כשראה תבליט של גוף של אדם מבוגר מתחת
לשמיכה בחדר השינה. הוא פחד, אבל הרגיש חובה להודיע לאיש, או
אישה - שביקר בביתם, כדי שכשיתעוררו, לא יפחדו מהעקבות שהשאיר.
הוא קרב, מצמיד אליו אפילו יותר את הספר, כאילו שהלה יגן עליו
במקרה של צרה. האיש שכב על צדו כשגבו אל הדלת. הילד דיבר אליו
ומשלא שמע תגובה, וכיוון שאינו מסוגל להרים את קולו, הוא ניערו
בעדינות, ולרגע, ציפה שיתעורר. בבהלה וחרדה הוא הבין שבכלל אין
בו רוח חיים. פני האיש היו רגועות, ללא הבעה. כאילו ישן. אבל
הוא היה קר ונוקשה וסרח. ועל פני האיש, כבר החל להצטבר מעט
אבק. עיניו של הילד התרחבו מפחד, הוא מעולם לא ראה דבר שכזה.
אפילו לא בסרט הכי מפחיד. האימה קיבעה אותו במקומו למספר שניות
שהרגישו כמו נצח שלם, אפל ובודד, אלומת האור הדקה שצליחה להאיר
עליו מבין הרווח הדק בין שתי הוילונות המוסתים, גרמה לו להראות
כמו מלאך. דמעה אחת בודדה, גלשה לה במורד לחיו. ואז הוא התעשת
ורץ משם, מהר יותר מהרוח הכי מהירה, עד שהגיע לביתו, ולחדרו.
אמו ואביו ניסו לדובב אותו, הביאו אליו את אחיו הקטן,  אפילו
ניערו אותו מתוך תסכול. והוא ישב, ולא זז. הם אפילו ניסו
להוציא מידיו את הספר, אדום כדם שהיה אחוז בעקשנות בידיו. הם
לא הצליחו. עברה שעה ועוד שעה והילד ישב מקובע באותה תנוחה,
במיטתו. עם אותה הבעה על פניו, אותה הם לא יכלו לפרש. הוריו
התשושים התמוטטו למשכבם לפנות בוקר והחליטו לקחת אותו
לפסיכיאטר בבוקר, עוד כמה שעות.
אחרי שהוריו לבסוף עזבו אותו, הוא הניח את הספר וחיפש את
המסטיק שהיה לו בכיס מכנסיו. הוא מצא את הפתק, מלא אבק עדיין.
הוא פתח אותו וראה ציור קטן, שחתום בקשקוש אותו היה לו קשה
לקרוא. זה היה שם של מישהו. הוא הניח את הפתק ופתח את הספר
הגדול, אחרי שניקה מעט את האבק שהיה על כריכתו. האדום התגלה
אפילו כיותר עז, ויותר מרהיב עין. יותר דומה לדם.
הספר הכבד היה אלבום משפחתי. הייתה הקדמה קטנה. על החתום, אותו
הקשקוש, רק בכתב הרבה יותר בוגר וברור. השם היה אברהם ביסקרג,
כשם משפחתו של הילד.
בתמונה הראשונה הופיעו אבא, אימא וילד שהיה מאוד דומה לילד
המתבונן. הוא ידע מיהו הילד. אבא שלו. הוא זכר אותו מאלבום
תמונות ישן שמצא פעם. אמו העירה אז בהשתאות על הדמיון המפליא
בין אביו, כאשר עוד היה ילד, לבינו.

- "סס..סבא?"

הילד שאל, והיה רק שקט כתשובה. הוא בהה, בעצב עמוק, באבק שעל
אצבעותיו.