זה יהיה שווה את הנסיעה ?  לא חושב. אבל אולי הנסיעה תהיה שווה
את זה...  עד עכו בשביל זיון. ממש טירוף. אבל המזגן עובד חזק,
והכביש כמעט ריק בשעת לילה זו. מה רע.

מהרמקולים החורקים נשפך הבאס העמוק של פרנצ'י יוז'ף :

Kosut Layos azt uzente
El fogyot a regimentye

"קושוט ליוש כך הודיע:
הלכה לי החטיבה."

אני מת על הקושוט הזה. הדמות החביבה עלי בהיסטוריה ההונגרית
האומללה. "הלכה לי החטיבה" הוא אומר להונגרים בנונשלנטיות
אצילית.. והם :  משפט צבאי ?  לאאאאאא.  ועדת חקירה ?
לאאאאא.

משהו, ההונגרים האלה:

Ha meg etser azt uzenyi
Mindenkinek el kel meni

"אם שוב כך יודיע,
על כולנו יהיה להתייצב.."

מ ש ה ו.

אני משתגע על הקאסטה הזו. חודשים חיפשתי את השירים האלה
באינטרנט, עד שמצאתי באתר האופרה של בודפשט.

אינטרנט. כן, אינטרנט. אם לא האינטרנט, מה הייתי עושה בשעה הזו
בדרך לעכו ?

זה התחיל לפני שלוש שעות. בתשע בערב. שמתי עליה עין איך שנכנסה
לערוץ. סופי41. לכולנו יש את הקרסים שלנו. הבחירה ביניהם היא
ענין של תחושה. "סופי, מה דעתך על משהו זמני ?", למשל, לא
יועיל כאן בתור פניה ראשונית.

החלטתי להמר. שיניתי ניק  ל- ריידר48. זה היה הימור, אמנם. איש
לא יכול היה להבטיח לי שהיא התכוונה לסופי מ"באין נחמה" של
אישיגורו. אבל אם כן, היא תהיה שלי.

"מה שלום בוריס ?" השלכתי את חכתי אל הצג האפור, הנקי, של הדף
הפרטי שפתחתי לשנינו.

"תודה. מתגעגע אליך. אתה עדיין בדרך אלינו ?" היא ענתה מיד.

רצתי מהר להוריד את הספר מהמדף בו תקעתי אותו לפני כשנה.

את השעתיים הבאות בילינו בחידונים סמויים שערכנו זה לזה על
מידת בקיאותנו בסבכי העלילה האבסורדית, המסוייטת. לא היה לי
ספק שגם היא יושבת עם הספר על ברכיה. אלא אם התברכה בזיכרון
פנומינאלי, כמובן.

לקראת חצות התחלנו שנינו לחתור, אט אט אך בביטחה, אל מה ששנינו
רצינו.

ועכשיו הייתי בדרך אליה.

בצומת זיכרון אני פונה ימינה, לואדי מילק, עובר דרך צומת
אלייקים, ומתחיל לגלוש בפיתולים הרחבים של הכביש החדש לכיוון
יוקנעם.

Ot ahol zug az anyed foyo..

"שם, במרום בו הומים ארבעת הנהרות.."

מצלצל קולה הנהדר של הורוואדיי אנצ'י ברמקולים,

Ot a hol szemvedni yo..

"שם, במקום בו טוב כל כך לסבול.."

ההגה מתקשה מעט, והמכונית כאילו מאיטה. אני יורד לשולי הכביש.

נו ברור. פנצ'ר בגלגל הקדמי. אלא מה.

מרים טלפון לסופי. נתנה לי אותו כדי שאתקשר מהכניסה לעכו. "אין
טעם לתת כתובת, הרחובות שם מבולבלים כאלה, ואין מספרים על
הבתים. תתקשר מהכניסה ואני אדריך אותך".

מזל שככה יצא, אחרת איך הייתי מתקשר אליה עכשיו? אאחר ברבע
שעה. פנצ'ר. אני מודיע. "אני מחכה". פעם ראשונה שומע את קולה.
רך כזה.

קיבינימאט. אין ג'ק. נזכר שנתתי אותו בשבת לרונה, הבת שלי.

שונא לבקש טובות מנהגים אחרים. אבל איזו ברירה יש לי.

שום ברירה. גם לא זו. אף מכונית לא עוברת. מוזר. כביש כזה
ראשי, ולא כל כך מאוחר. איך זה שכלב לא עובר ?

חצי שעה, ואין כלום. מצלצל שוב לסופי. "זה בסדר. אני מחכה".
מותק האשה הזו.

די, נמאס. אני יורד לתעלת הניקוז, ונכנס לחורשה. איזה מזל.
בדיוק מה שאני צריך. בשתי דקות אני מפרק את הקרש הארוך, הרחב,
מהנדנדה. לא ידעתי שיש עוד נדנדות פשוטות כאלה.

דוחף את הקרש מתחת לגחון המכונית, מגביה את הקצה שבחוץ על סלע
שגררתי משולי הדרך. החולצה שלי יכולה ללכת ישר לזבל.

אני נותן גז, ומעלה את החלק הקדמי של האוטו על הקרש המשופע.
יש !!!

כעבור חמש דקות אני שוב בנסיעה.

בטעות מחיתי את הזעה מהפנים, ועכשיו בטח גם הן שחורות מגריז.
הופעה תהיה לי אצל סופי, משהו.

"אני בדרך, יקירתי".

"אנחנו מחכים, יקירי".

מה זה "אנחנו", אני נדהם לרגע. אבל לא שואל כלום. מה אני יודע,
אולי יש לה באמת בן, ואולי אפילו קוראים לו בוריס. מה זה איכפת
לי. מה שבטוח זה שאני לא אבא שלו..

Szep es gyonoru vog Magyar Orszag
Gyonoro nint a nag vilag

"יפה ונהדרת את הונגריה,
נהדרת כמו העולם הגדול".

אני נרגע. מה יש, כולו הלכו שלושת רבעי שעה. ואצל סופי כבר
אתקלח. והחולצה ממילא כבר עשתה את שלה.

מהכניסה לעכו אני שולח את היד לסלוארי, לחייג לסופי.

אני מסתכל על הצג. חשוך לגמרי.

איך זה יכול להיות ?  הרי זה טלפון קבוע, הניזון מהסוללה של
הרכב. אין כאן בטריה שתיגמר.

אני מנתק אותו, מחבר שוב. אין כלום. מת.

איך אני איצור איתה קשר עכשיו, קיבינימאט.

Lo fas a seged be אני שולח קללה בסופי הזו.

למה לא נתנה לי בכל זאת את הכתובת. לא כדאי לתרגם את הקללה.
בעברית זה יצלצל ממש גרוע.

אני מחפש איזה בית קפה, פיצוחיה, משהו עם טלפון. שום דבר. הכל
סגור וחשוך.

טוב, בשיכונים האלה גרים פועלים. הם קמים מוקדם לעבודה,
והולכים לישון בהתאם. אולי בעיר העתיקה יש מסעדות פתוחות.
אכלתי פעם באחת כזו, "אבו כריסטו" או משהו.

אני נע לאטי מערבה. את הטייפ סגרתי. אין לי ראש למוזיקה
עכשיו.

איזה סימטאות.  כל חמישה מטר עיקול. והרוחב, אולי חמישה
סנטימטר נשאר לי מכל צד של האוטו.

טרחחחח.

ואללה, מאיפה צץ הבור הזה ?

האוטו לא זז. מכניס לרוורס. שום כלום.

יוצא החוצה. נו מה. הגלגל השמאלי, זה המוחלף, יושב בתוך בור,
והשסי כולו מונח על מירצפות האבן. לך תחפש עכשיו עוד נדנדה..
לא שזה היה עוזר, הפעם.

אני מתחיל לחטוף יאוש. מסתכל סביב. בתים ישנים, מאבן. בטח עוד
מימי הצלבנים. לך תדע אם בכלל גר כאן מישהו.

טוב, מה יש לי להפסיד.

אני דופק על הדלת הסמוכה.

נדלק אור.

מישהו שואל משהו בלתי ברור מבפנים.

"טלפון. בבקשה. אני צריך לטלפן דחוף".

איזה מזל. הדלת נפתחת. משונה. הרי היה קודם חשוך, זאת אומרת
ישנו כולם. אז איך עכשיו כולם ליד השולחן הערוך ?

מה זה ענייני. לא לכבודי הארוחה הזו.

"טלפון. בבקשה" אני אומר בנימוס.

הם בוהים בי בחוסר הבנה.

Phone,  Phone

אני מנסה שוב. עושה תנועה של חיוג עם האצבע. איזה טמבל אני,
הרי אין כבר חוגות כאלה בכלל.

הזקן מסתכל עלי, ופתאום אורות עיניו.

הוא מושך אותי אל המסדרון.

נו, סוף סוף. תכף אתקשר אליה, היא תבוא לאסוף אותי, ובבוקר
אחלץ את האוטו. לא נורא. יש מצבים מחורבנים יותר.

הגענו. הזקן פותח דלת.

רגע מה, זה חדר אמבטיה בכלל.
"לא. טלפון.  ט ל פ ו ן"  אני מרים קצת את קולי.

הזקן מניע ראשו בהבנה, ומצביע על הברז.

טוב בסדר. אני מנסה להוריד את הגריז מהידיים. שום דבר. גם
הסבון הגס הזה לא עוזר. לא ידעתי שמייצרים עוד כאלה. ניראה
בכלל עבודת יד הסבון הזה.

אני לא יותר נקי מקודם, אבל מה איכפת לי. העיקר שהזקן יהיה
מרוצה.

אני הולך בעקבותיו בהמשך המיסדרון.

מוזר. אנחנו שוב בחדר הכניסה, עם השולחן הערוך.
הייתי מוכן להשבע שהלכנו בכיוון הנגדי. כנראה טעיתי, או
שהמסדרון הזה עושה סיבוב בכל הבית. לך תדע.

הזקן מושך אותי אל השולחן.

אני מתיישב. הראש כבר כבד לי. איזה לילה.

מוזגים לי משהו שקוף לכוס.

פוווווווווו..

מה זה, אלכוהול טהור ?  אני שתיתי כבר שנאפס 70 אחוז, אבל בחיי
שפה יש יותר.

אבל מה, דווקא טעים.  אני לוקח עוד לגימה, ואחר כך עוד אחת.

משונים קצת האנשים האלה. הזקן יושב בראש השולחן, סנטרו נשען על
אגרופיו. כל השאר, שלוש נשים, חמש נערות, וכמה ילדים קטנים,
יושבים שידיהם שלובות על החזה. מוזר. וכולם בחלוקים לבנים
כאלה, מסתכלים עלי.

גמרתי את הכוס. הנערה שלימיני מוזגת לי עוד.

דווקא יפה. שיער שחור ארוך, עיניים חומות.

האלכוהול עולה לי לראש, אבל אני לא מרגיש רדום. להיפך, כאילו
התעוררתי לגמרי.

על השולחן קערות גדולות. המון בשר. נראה חרוך כזה, כאילו נצלה
על גחלים.

הנערה מניחה כרע ענקית על הצלחת שלפני. אין מזלג. רק סכין. מה
סכין, זו מין שאבריה כזו, כמעט חרב.
מה זה משנה. אני אוכל. טעים. לא ידעתי כמה הייתי רעב.

איך שהתחלתי לאכול, הזקן התחיל גם, ומיד אחריו כולם. רק הנערה
שלידי לא אוכלת. היא דואגת לי. מוזגת עוד אלכוהול, מגישה עוד
בשר. בוררת לי נתחים משובחים.

גמרנו לאכול.

"טלפון.." אני מנסה את מזלי. הסופי הזו תהרוג אותי.

הם מתבוננים בי בשתיקה. טוב, כנראה אין להם טלפון.

אנסה שוב מהאוטו. אולי חזר החשמל.

אני קם, ומתנדנד לכיוון הדלת. הזקן מניף את ידו במחאה.

"אוטו. אוטו" אני אומר לו, אבל הוא מסתכל בי בחוסר הבנה.

אני יוצא מהדלת וכמעט נופל. הנערה תומכת בי, ומחבקת את מותני.
אני חש את גופה הצעיר, הגמיש, נצמד אלי. ואללה, מה יש לי עם
הסופי הזו, אולי אשאר כאן, חולף הרהור במוחי. שטויות.

היי, איפוא האוטו ?  אני מתבונן בחוסר אמון בסימטה הריקה.

הנערה מסתכלת בי, ולפתע מבינה. חיוך דק עולה על שפתיה.

היא מושכת אותי אל אחורי הבית.

שם הוא מונח. מפורק לגורמים. אין גלגלים, אין דלתות, אין
כסאות, אין ריפוד. אין מכסה מנוע, אין גם מנוע.

בטיפשות אני גוחן פנימה.

לא יאומן. הסלולארי דווקא במקומו, והצג זורח באור כתום.

אני נוטל את השפופרת ומחייג.

סופי עונה אחרי צלצול אחד.

"אני פה, נתקע האוטו, הטלפון לא עבד.." אני מגמגם.

"הכל בסדר. אנחנו מחכים.."  היא עונה ללא כל התרגשות.

אני מחבק את הנערה, ואנחנו פוסעים חזרה לביתה.


לא יודע כמה זמן ישנתי. כשהתעוררתי היה זה לתוך פורקן מיני
נפלא. מנומנם פקחתי את עיני. הנערה מאמש, זו שאת שמה לא ידעתי,
כרעה על המיטה בין רגלי הפשוקות.

החדר היה מואר באורם המרצד של שבעה נרות, שניצבו על זרועותיו
של פמוט גדול.

הנערה חייכה אלי. שדיה היו מעוגלים ויפים, והיא העבירה את
לשונה על שפתיה, בהתגרות בתולית. עורה הלבן הבהיק לאור הנרות.
היא רכנה מעט קדימה, והניחה את שערה על אשכי המרוקנים.

הושטתי ידי אל שערה, אך לפתע נזכרתי בסופי. אלוהים אדירים, היא
עדיין ממתינה לי, חשבתי בטיפשות.

זינקתי מן המיטה בקפיצה. הייתי עירום, ובגדי לא נראו בשום
מקום. בלית ברירה משכתי את הסדין מהמיטה, התעטפתי בו כמיטב
יכולתי, וצעדתי לעבר הדלת.

הנערה לא אמרה דבר, רק קמה מהמיטה, השיגה אותי, היטיבה את
הסדין על כתפי, וליטפה קלות את לחיי. על אצבע ידה השמאלית
התנוצצה טבעת זהב, שמוכן הייתי להישבע שאמש לא היתה שם, אך לא
נתתי דעתי לענין שולי זה.

יצאתי למסדרון, ודרך דלת הכניסה הראשית פסעתי החוצה.

הרחוב היה עדיין חשוך לחלוטין. תמהתי על כך, שכן לפי חשבוני
היתה השעה שלוש או ארבע אחר חצות כאשר נכנסתי לבית, ובודאי
ישנתי שעה או שעתיים לפחות, כך שצריך היה להיות כבר מעט אור
בחוץ.

התקדמתי לאורך הסימטה, מהדק את הסדין לגופי.

מרחוק נשמעה מוזיקה, ועד מהרה נגלה לעיני, מעבר לעיקול הסימטה,
אור פנסים.

התקרבתי. היה זה מעין מזנון צנוע, דוכן למכירת כריכים או כיוצא
בכך. מספר שולחנות קטנים עמדו ברחבה, ולידם ישבו גברים בעלי
חזות מזרחית ושיחקו שש-בש.

ניגשתי לדלפק, מאחוריו ניצב בעל המקום, ככל הנראה.

הוא הבחין בי, נגב את ידיו בסינור שעל מותניו, ופנה אלי:

ur parancolni ? mit tecik a fiyotol

שתרגומו מהונגרית :

"מה יואיל האדון הצעיר לצוות להזמין ?"

לא התפלאתי על הפניה בהונגרית, גם לא על המוסיקה, שעתה זיהיתי
בה מיד את שירתה של הורוואדיי אנצ'י הנהדרת.

מה שהתמיה אותי היה, מדוע הוא מכנה אותי בשם "אדון צעיר", שעה
שאני מבוגר ממנו בכמה שנים טובות.

ואולם מיד ראיתי שלא כך הדבר, שכן בקושי הגיעה קומתי לאמצע
גבהו של הדלפק, ואילו בעל המקום התנשא מעליו כענק ממש, יחסית
אלי.

"סלח לי, דוד. טלפון. יש כאן טלפון ?" שאלתי אותו כיאה לילד
מחונך.

הוא נענע בראשו בצער, וענה לי, הפעם בעברית רהוטה:

" צר לי, ילד. יש אמנם טלפון, אבל הקו תפוס. אתה מבין, הבן שלי
משחק במחשב, נו, באינטרנט.." הוא המשיך למלמל משהו על כך שהבן
שלו נכה, והאינטרנט זה הקשר שלו עם העולם, אבל אני לא הקשבתי
כבר.

אינטרנט.. כנשוך נחש עברתי על פניו. בדרך הושטתי יד למערכת
הישנה שעמדה על כסא, ושלפתי את הקאסטה שלי מהטייפ.

בחדר האחורי האיר אור כחלחל. ילד כבן עשר ישב מול הצג, והקיש
במרץ על המיקלדת.

באתי מאחוריו והצצתי בצג. לא יאומן, אבל הוא היה במירק !  אמנם
באיזה ערוץ ילדים מטומטם, אבל במירק.

הדפתי אותו קלות מהכסא, והוא נפל כשק קמח על הריצפה. ראיתי
אותו זוחל שכהוא בוכה אל מחוץ לחדר. רגליו היו נתונות בסדי
מתכת כאלה, כמו של ניפגעי שיתוק ילדים בשנות החמישים.  טוב, זה
לא ענייני הרי. התרכזתי בצג.

חיש קל העליתי את הערוץ הרגיל שלי. סופי41 היתה שם.

פתחתי לנו חלון פרטי, והקלדתי במהירות :

"vhhhhhh.."

נו, כרגיל. לא העברתי לעברית.

"היייי.."  תיקנתי עצמי מהר.

"היי ריידר." ענתה סופי מיד.

"מצטער, אסביר לך כשניפגש."

"זה בסדר. בוריס ואני מחכים לך למעלה. בוא"

יצאתי מהדלת, ופניתי ימינה לעבר המדרגות.

מזל שהיה שם מסעד נמוך, אחרת בשום אופן לא הייתי מצליח למשוך
את עצמי במעלה המדרגות. סדי המתכת הגבילו את תנועותי, ורגלי
היו חסרות תועלת כמעט.

בסוף מחלתי על כבודי, השתרעתי ארצה והתחלתי לזחול במעלה
המדרגות.

במישורת הראשונה עברתי ליד דלת פתוחה למחצה.

בעל המיזנון ניצב שם, עירום לחלוטין, ולפניו, כשגבה אלי, כרעה
נערה על ברכיה, והיתה עסוקה בפעילות נמרצת וחד משמעית. בעל
המיזנון הניח אצבע על שפתיו, לאות כי לא אשמיע קול, אך הנערה
כבר שמעה משהו, שכן חדלה ממלאכתה וסובבה אלי פניה.

זו היתה הנערה מאמש. על אצבעה נצצה טבעת הזהב שלי.

זו היתה חוצפה, אם לומר זאת בלשון המעטה. מילא, בליל כלולותינו
למצוץ לאדם זר. מילא שיכול הוא להיות אביה. אבל לעשות זאת מבלי
להסיר את הטבעת שלי מעל אצבעה ?  וכי מה יחשבו עלי אנשים
מהוגנים, כמו בעל המזנון, למשל ?

te buta liba..""

פניתי אליה בנחרצות אך בידידות מה. "אווזונת טיפשונת" אינה
פניה מוגזמת בנסיבות כאלה, תודו.

היא פרצה בבכי, ומיהרה אלי.

בעל המיזנון הניף ידיו ביאוש. אברו היה זקור, ואין ספק שחש
מאוכזב מאד.

הנערה הניפה אותי בזרועותיה, ליטפה את לחיי ונשקה לי. חשבתי כי
כשאגדל, אמצא לי כלה יפה כמוה ואתחתן איתה. אבל אנחנו לא נעשה
דברים גסים כאלה.

היא הורידה אותי בזהירות על הריצפה, ויד ביד יצאנו מהחדר לחדר
המדרגות.

דלת המעלית נפתחה מיד, ונכנסנו פנימה.

אני לא הגעתי לכפתורים, כמובן, אף כי כפתור הקומה השלושים
ושמונה היה הנמוך ביותר מבין הקומות הזוגיות.

אשתי לחצה איפוא על הכפתור בעבורנו.

הדרך למעלה נמשכה זמן רב, שכן היתה זו מעלית איטית למדי, מן
הסוג המיושן. גם עצרנו כמעט בכל קומה. אנשים נכנסו ויצאו כל
העת מן המעלית, והמעלית עצמה סטתה מפעם לפעם מתנועתה האנכית,
כדי להוריד או להעלות אנשים במיפלסים מקבילים.

לבסוף נותרתי לבדי במעלית.

בקומה השלושים ושמונה יצאתי למסדרון.

הדלת היתה פתוחה, ובאור הצהבהב עמדה אשה יפהפיה, זהובת שער.
היא חייכה והושיטה לי את ידה:

"שלום מר ריידר.." אמרה בקול שזכרתי מהטלפון.

"שלום סופי.." עניתי לה.

"אדוני הקדים מאד" אמרה ללא שמץ אירוניה.

"אני מעדיף להקדים מאשר לאחר, גבירתי" עניתי לה בנימוס,
והוספתי "כה רבים הדברים שיכולים לקרות בלילה שכזה. עדיף להיות
ערוך לכל עיכוב ותקלה, ואז מגיעים בזמן".

היא חייכה לאות הסכמה, ובתנועת יד הזמינה אותי להכנס לחדר.