הקלנועית האטה , מנועה השמיע חירחורי גסיסה אחרונים. השחר החל מפציע.
"שלום בחור." אמר לי אדון נכבד כבן 70. לבוש היה מעיל עור, ופיג'מת פסים
מטונפת. כתמי הזקנה על פדחתו ועורפו החליקו מטה ומעלה באיטיות מהפנטת. ואולי
היה זה דימיוני ששיחק בי מעט. או אולי הייתה זו רק החשיכה שעטפה אותנו.
"ש..שלום." עניתי. הזקן השתעל נוראות וירק ליחה אדומה על גלגל הקלנועית.לרגע
הבליחה כתובת עתיקה רקומה על גב מעיל העור המרופט.
(.....אזור המיתה?.....)
"בחור צעיר....כאן שקט בין שתיים לארבע, אתה מבין. והולכים לישון בשבע בערב,
אתה מבין. אנחנו לא מגיבים היטב לרעש. אתה מבין?" הוא אמר.
"זה שטח שלנו..." לעס את המילים בהדגשה, מסנן בין שיניו הבוהקות עד אימה,
כמעט בלתי נשמע בלחישתו.
הוא התקרב. ריח פה של בוקר, פורמלין ומשחת בן גיי. הקאתי מעט לחלל פי והכל
החליק בחזרה מטה. לא שמתי לב לכך אז, אני נזכר עכשיו.
חייכתי מעט.
ואז הפסקתי.

(אזור המיתה - פטרי בלנובסקי)