ילדים מתים ברעב באפריקה,
בעיניים גדולות שלא שואלות כבר כלום,
לאחר הצטמקות הגוף, לאחר התנפחות הבטן,
בתום רקוויאם הקרקור המתמיד.

ילדים אוחזים בנשק באפריקה,
בידיהם הקטנות אמונה כבר מאכלת,
כבובת משחק, במשחק מנותק
מהגיגים פילוסופיים על אודות חכמה או איוולת.

ילדים נרצחים בכל יום באפריקה,
גרונם משוסף כי חטאם רב הוא,
הם נולדו לאומה קרועה ומסוכסכת,
הם למדו איך לגדול, לאורך כל הדרך, עד לגיל הרך.


                               

בתאילנד אפשר לזיין ילדה בת שתיים-עשרה,
בבלגיה מליסה וז'ולי לא חזרו,
באירן האור הוא פסוק מתוך ספר,
אין דיברה חקוקה מאז הלוחות שנותצו,
בטמטום חושים מספר אחת -
אדם רדף אדם,
בפלצות זוועה שתיים -
אדם איבד צלם אדם,
בתוך סדר עולמי חדש אין במה להאמין -
האופנה מתחלפת בקצב מסחרר,
גיבורי היום הם פושעי המחר, במעגל,
בו כולם רצים על מנת שלא לאחר,
אלוהים הוא מניפולציה של זמן וכסף,
הכומר, הבאבא, הרב והאימאם,
חכמי הדור של תעתוע ושקר, הם
נביאי היום ואיקוניני המחר,
ההבנה לא מובילה למקלט בטוח,
הבורות משליטה את רצון האומה,
וחוסר נקיון כפיים הוא תאור עדין לנגוע,
כפי שדמוקרטיה היא געגוע ליד חזקה,
למלחמה יש רחם בו נולדים מחדש,
לעוצמה יש חיים משלה,
בעיניים כבויות אני משנן קדיש
על משפט גנוז אודות ראי הנשמה -


                             

ולפיכך,
בעולם מטורף הבחירה השפויה
היא, ככל הנראה, לסגוד לשוויון האולטימטיבי,
הבוקע כיצור חדש אשר נולד
עם שיליית זוהרו הרדיואקטיבי,
צעירים וזקנים, חשובים ונעדרי מעלה,
ביפעת הגדולה מכולן,
יתאדו אל מול איוושת עיטוש פטרית
חרון, מאפה התתרן.