הגלים נכנסים לאט פנימה, ושוקעים באיטיות, בעדינות חזרה.
מאחורי גבם השמיים מתחילים להאיר, ומאחורי גבי עומד ביתי - בית
משפחתי. אני יושב על החוף, כשהמים בשיאם כמעט נוגעים לרגליי,
צופה לכיוון הזריחה, ומחכה.
עברנו לגור כאן לפניי עשרים ושתיים  שנה, אני ואשתי, ובנינו
בית.
מכשבנינו בית, הבאנו ילדים. לא שמיהרנו, לא. חיכינו די והותר,
בעיר, בלכלוך ובאלימות ובתועבה - באנרכיה הממוסכת. חשבנו שככל
שנתקדם, ככל שנצליח ונרוויח ונשקיע ונתקדם - כך נעלה כלפי
מעלה, ונתרומם בסופו של דבר אל מעל לרפש שנאלצנו אנו לגדול בו,
ושנשבענו שילדינו לא יסבלו ממנה בשנותיהם הפגיעות.
עמלנו, השקענו - התקדמנו, הרווחנו...
אך היום לא בא. ככל שכסף ורכוש וסטטוס חדלו להיות בעיה, כך
נוספו בעיות חדשות. ככל שקודמנו, כך הוטלו עלינו אחריויות, כך
גדלו הלחצים, כך היה לנו פחות ופחות זמן, כך החל נפרם הקשר
שבינינו - וכך התחלנו להיראות פחות ופחות כמו זוג מתאים לגידול
ילדים.
הגלים ממשיכים את תנועתם האלגנטית, האיטית, המכוונת אליי. הנה
- הגל האחרון נגע בקרסוליי,
ומאחורי גבם השמיים ממשיכים להתבהר.
למרות הכל המשכנו. בעינינו, כאשר אדם או זוג מתחייב לגידול
ילד, נסיגה לא באה בחשבון. כולנו וכל שברשותינו - רק אוסף
נתונים במשוואה שתוצאתה ילדינו.
מהם הכל מתחיל, ובהם ייסתיים.
חיינו חיים צנועים למרות שהרווחנו לא רע בכלל - כל הכסף הלך
לקרנות, חשבונות וחסכונות לקראת הילדים. וכך המשכנו, בעמל
ובצנע, עד שהגיע היום בו לפתע הותקפנו. לא האמננו - למרות
שטיפחנו את הציניות שלנו כמו את כל שאר המגננות שלנו מפני
העולם, זה נפל בהפתעה מוחלטת. לא איכנס עכשיו לפרטים, אבל
הנקודה היא שכמעט ונרצחנו על לא עוול בכפינו.
זה היה הקש. נשברנו. מכרנו את כל נכסינו והתפטרנו מעבודותינו.
השקענו את כל הכסף בקניית רצועת חוף רחוקה מאוד מכל הרעש
והרוע, לא גדולה מאוד אבל מספיק בכדי שנוכל לדעת שאיש לא יטריד
אותנו בביתינו החדש - והתחלנו בבניית הבית.
תוך כדי, למדנו על חקלאות, דייג וצייד, ואחרי כמה חודשים
ניתקנו גם את קשר האספקה לעולם. וכך נותרנו - אני, היא, הבית
שהקמנו והתינוק שבדרך, ומכשסיימנו את הבית, חשנו שתינו שנוקינו
מכל השחור והטינופת שנספג בנו - בגופנו ובנשמותינו - מהמקום
האכזר שבחוץ.
הרגשנו כמוכנים להתחיל מחדש.
המים, הגלים האיטיים והעיקשים הללו, מגיעות לי כרגע לשוקיים.
מעלה מטה, באיטיות חלומית.
מאחורי גבם השמיים ממשיכים להתבהר.
ביום בו נולדה התינוקת היה מזג אוויר שלא ראיתי כמותו בחיי, או
שמא לא מזג האוויר השתנה, אלא הצורה שבה הבטתי בו. היה מין גשם
חמים, גשם של קיץ, ועננים כבדים מאוד, ענני כסף ועופרת,
שמביניהם היו מבליחים לרגעים קרני שמש זהובים ששיחקו על פניי
המים. לרגעים הם גם יצרו קשתות. וישבתי שם, עם אשתי לידי ובתי
התינוקת מכורבלת בחיקי, והיינו שלמים. היינו -  מאוחים לכמה
שעות, עד שירד הלילה.
קראנו לה טוהר.
בחודשים שלאחר מכן, גילינו שכנראה ואיננו יכולים להביא עוד
ילדים. ניסינו, אך לשווא.
כשעלה השחר ביום שלמוחורת הלידה, החלה המלאכה האמיתית - להזין
ולהצמיח ולאהוב את הילדה הזו, לתת לה הכל על מנת שתגדל איתנה
ומאושרת - ואהבנו אותה. לעולם לא עייפנו מלטפל בה בינקותה,
וכשגדלה לא עייפנו מלשחק איתה. היא הייתה כל מה שיכלנו לבקש.
יפה וגם חכמה, וסקרנית כל כך. בכל פעם שהיינו אני או אשתי
משתמשים בביטוי שמושרש בעולם האחר, היא הייתה שואלת ומסתקרנת.
אחד מהדברים שהיה לנו חשוב ביותר שתלמד היה קרוא וכתוב.
בעינינו, קריאה חיונית גם מחוץ לחברה - ללימוד ולהבנת השפה,
וכשעזבנו את העולם האחר, הצטיידנו בספרים - מספרי ילדים, עד
ספרי מתח ודרמה לבני נוער וכלה ביצירות המופת של הספרות, והיא
קראה כל אחד בתורו. היה לה צימאון להבנה וידע שהפליא בעוצמתו,
שכמה שניסיתי לא הצלחתי להבין מהיכן היא שואבת את הסקרנות
הזאת.
ואז החלו השאלות. שאלות על מה שקראה בספרים, שלמרות
האינטילגנציה שלה היא לא הצליחה להבין, פשוט מפני שלא היה לה
בסיס להשוואה. אז ניסינו להסביר - אך לשווא. איך נוכל אנו
להסביר את העולם בצורה טובה יותר מגאוני האנושות? להמחיש אהבה
בצורה שמתעלה על זו של רומאו? שנאה עזה משל יאגו? אבדון עמוק
משל אדיפוס? כיצד ניתן להסביר במילים מהי מוסיקה?
הסברנו לה שאין ביכולתינו להבהיר, ואמרנו לה שתראה את זה כאתגר
לדימיונה - שתראה את הדברים איך שהוא רוצה. אמרנו גם שהיא ברת
מזל - היא מסוגלת לראות בכתוב אלפי דברים שונים בעוד אנו
כלואים בואתן ההבנות, ולא מסוגלים, כמוה, לדמיין אלפי סוגי
אהבה או שנאה.
ולמרות שהתשובה הזו השקיטה אותה, ולמרות שאשתי האמינה שסיפקנו
אותה, בסתר לבי התחרטתי שלימדנו אותה לקרוא. חשתי שהיא צמאה
לעוד, ליותר ממה שהספרים ייראו לה, וחששתי מפני הדברים
שהצימאון יביא.
המים עכשיו מכסים את ברכיי, וממשיכים לעלות בליטוף איטי ועדין
של החוף.
מאחורי גבם השמיים ממשיכים להתבהר.
היא דיברה פחות לאחר מכן, וכן גם אנחנו. נהיה שקט בעולם הקטן
שלנו. טוהר לא שאלה יותר שאלות על הספרים, ואנחנו מצידנו לא
נידבנו סיפורים. אני זוכר את הרגע שהיא סיימה את הספר האחרון
שהיה לנו - בערב, עם השקיעה - ישבנו יחד על שפת המים בשתיקה.
היא סגרה את הספר באנחה שקטה, והביטה בנו זמן מה. למרות שחשתי
במבטה, לא הרמתי את עיניי לפגוש בו, אך נראה היה לי שזה מבט
קצת עצוב, קצת כלוא, וזה כאב לי מאוד שהיא מרגישה כך - אבל
ידעתי שאין ברירה. לא אוכל לענות לעצבותה. ידעתי שעליה להבין
כי אין לה מה להתעניין במה שמחוץ לרצועת החוף הקטנה שלנו - ששם
שוכנים רק כאב, ניכור, אכזריות וריקבון. עליה להבין זאת,
לטובתה.
הלכנו לישון מבלי לדבר.
במשך התקופה שלאחר אותו הערב לא ראיתי את המבט הזה בעיניה
יותר. מצד שני, היא לא חזרה לשוחח איתי, וזה הכאיב לי גם כן,
אבל הנחתי שזה המחיר שעליי לשלם אם עליי להציל אותה מהבחוץ.
שוב, לא שברתי את השתיקה שבינינו.
ואז, כחודש לאחר סוף הספר האחרון, שוב בערב, ניגשה אלי אישתי
וסיפרה לי כי טוהר רוצה לעזוב את החוף, שהיא לא מרגישה שהיא
מסוגלת לחיות עוד בכה מעט. ולמרות שכל השיחה התנהלה בשקט
וברוגע, היינו במשבר עמוק. שאלתי אותה אם היא ניסתה לשכנע את
טוהר אחרת, והיא אמרה לי שכן. היא אמרה לי שטוהר מדברת איתה על
זה כבר הרבה זמן, אך לא רצתה לגשת אליי כי חשבה שלא אבין.
וזה כאב.
אבל באמת לא הבנתי. לפחות עד שאמרה לי אשתי שהיא חושבת שהגיע
הזמן לעזוב את העולם שלנו.
וכאן התפרצתי.
"מה?!" פלטתי, "לעזוב? בשביל להתלכלך שוב? בשביל להסתכן שוב?
איך את יכולה לדבר בכלל על לעזוב את החוף לטובת העולם הרקוב
ההוא?"
והיא ענתה לי - ובקולה שקט ורוגע, ובעיניה דמעות - והיא אמרה
לי שלא לטובת העולם נעזב, אלא שלטובת טוהר. לטובת בתנו היחידה.
והיא שתקה, בפנים שקטות ועיניים בוערות, וחיכתה לתשובתי.
אך תשובתי לא באה.
לא יכולתי, לא הייתי מסוגל לאסור עליהן ללכת. כמה שרציתי,
המילים היו שם, אבל סירבו לצאת ממני.
אבל גם לא הייתי מסוגל  לעזוב איתן. פשוט לא יכולתי לחזור אל
הזוהמה.
אז הפניתי אליה עורף, והלכתי ונשכבתי על מזרוני, כאילו לישון.
הקשבתי להן כל הלילה, איך הן אורזות צידה לדרך, איך הן מוצאות
את המפות הישנות ומתכננות את דרכן, איך שלפני שהן עוזבות, הן
ניגשות אל העורף המופנה שלי ומחכות - כאילו יודעות שאינני ישן,
שאני יודע שהן שם. ולבסוף, מבלי לומר מילה, הן עזבו.
מאז היום בו טוהר נולדה לא הייתה לי תחושה כזו. הלילה היה כה
חשוך, כה שחור ועמוק ושקט, עד שיכלתי להאמין שהעולם נבלע בו,
ונעלם, ולא קיים יותר. שאני לא קיים יותר.
עכשיו כבר עברו כמה חודשים מאז שהן עזבו, מפליא עד כמה בית
מתכלה מהר כשהחום שבו נעלם. היה נראה היה כי כבר בשבוע שעזבו,
החל הבית להתפרק. לאט בהתחלה, ואז יותר מהר. חתיכות נפלו
מהקירות, התריסים שהרכבנו ביחד נפלו אחד אחד ברוחות הלילה,
הרצפה החלה שוקעת בחולות.
חיי הצתמצמו לעבודות ושינה. בלמצוא אוכל, בלהכין מים לשתייה,
בלדאוג שהבית יישאר עומד, ובלישון. ממש כמו בעולם השני. ניסיתי
לקרוא קצת, אבל זה היה עינוי. התחלתי לראות בספרים את הקסם, את
אלפי האפשרויות ששבו את בתי ולקחו אותה ממני, ואת אשתי איתה.
ואז, היום, הבנתי.
סוף סוף הבנתי את מה שקרה כאן.
באנו לכאן אני ואשתי, במטרה להתנקות מרעלי האנושות, ולגדל
ילדים נקיים, חופשיים מהכאב והקשיים שבעולם ההוא - אבל לא
הצלחנו.
לא, אני לא הצלחתי.
חשבתי שאני נקי, וחשבתי שאני מוכן, שאין בי מטענים שליליים
מהסוג שמחלחלים בין דור לדור, ומעוותים את חייו. ובאמת שלא
שנאתי, ולא חמדתי, וגם לא התחרטתי.
אבל כן פחדתי. פחדתי מהבחוץ. גם אשתי פחדה, אבל לא במידה שתכהה
את חושיה, שתמנע ממנה לראות מה נכון ובריא למשפחתה. לכן היא גם
הבינה אותי, והבינה שלא אשתכנע.
שהפחד שיתק אותי.
והנה נותרתי כאן בסוף: אדם לבד בגן עדן, נטוש, בלי חווה ובלי
טוהר.
הבנתי שצדקנו על דבר אחד: העולם הוא לוח נקי, ורק אנשים עושים
אותו למה שהוא, כמו שאני עשיתי את החוף למה שהוא עכשיו. ואין
אחרים להאשים.
בימים האחרונים אזלו כוחותיי, ולא טיפלתי בבית. הוא נמצא במצב
ריקבון מסוכן עכשיו, אבל זה כבר לא משנה. לא אזדקק לו עוד זמן
רב.
הבוקר התעוררתי מוקדם, כשעוד חושך, וראיתי שאין עננים בשמיים.
קמתי, ניגשתי לנקודה שסימנתי על שפת המים, ונשכבתי. לפני כמה
ימים, כשעדיין היה מעונן, בדקתי בערך איפה נופלת קרן השמש
הראשונה מהאופק, וסימנתי אותה.
וכאן אני שוכב עכשיו, והמים כבר מתקרבים אל החזה שלי.
החלטתי שכיוון שאני במו ידי החרבתי עליי את העולם המושלם שלי,
מן הראוי שהוא יקבע אם תינתן לאיוולת כמותי הזדמנות שנייה.
החלטתי שאני אשכב כאן, בנקודה שהשמש פוגשת את החול - או את
המים אם הגאות נכנסת - אעגן את עצמי באבנים, ואחכה ואראה.
אם הגאות תקדים את הזריחה - המים ייקחו אותי עמם.
אם השמש תיפול עליי לפני שהמים יכסו אותי - אקום, ואעזוב את
החוף, ואחפש את החווה שלי, את הטוהר שלי, ואקוה שייקבלו אותי
חזרה.
ואקוה שעודן בכלל בחיים.
והגלים נכנסים לאט פנימה, ושוקעים באיטיות, בעדינות חזרה.
מאחורי גבם השמיים ממשיכים להאיר, ומאחורי גבי עומד ביתי - בית
משפחתי. אני שוכב על החוף, כשהמים בשיאם כמעט נוגעים לצווארי,
צופה לכיוון הזריחה, ומחכה.