היא עמדה בפינת הרחוב, כמו בכל ערב. הם עברו לידה, אך אף אחד
לא ניגש.
והיא לא ידעה האם היא שמחה על כך או לא.
והנה איש אחד ניגש אליה. היא יודעת שלא בשירותיה הוא חפץ, וזה
עניין של ניסיון מצטבר...
הוא לא חושק בה, וזה טוב כי באמת נמאס לה שאנשים בוהים בה,
שהיא צריכה להפנות את מבטה כדי לא לפגוש בעיניהם הרעבות,
החמדניות.
אולם הוא לא רוצה אותה, וזה באמת רע כי היא צריכה את הכסף.
והנה הוא פותח את פיו ומדבר אליה:
"ילדתי , האם יש לך נשמה שברצונך למכור?"
היא מביטה בו, לא מבינה.
הזר לבוש מעיל העור מביט בה, מבטו מלא עניין ו.... לעג? ציפיה?
... עונג???
מבטו מעביר בה צמרמורת , וזאת הסיבה שבגללה היא ( חושבת ש) היא
פונה אליו ככומר.
" אבי, איני חושבת שנותר לי מה למכור... נשמה פחות מהכל..."
היא מצחקקת צחקוק עצבני ומעפעפת אליו בריסיה, מנסה להפוך זאת
רק לעוד שיחה מקדימה עם עוד לקוח, עוד גבר מזדמן שרוצה את
גופה. את גופה בלבד.
אולם הזר לא מתרשם, ובעוד רגעים מספר היא תתהה מי בדיוק מפתה
את מי, האם הוא ישלם לה, או שהיא תשלם...
בנשמתה?
היא טובעת בעיניו ומביטה בו, ובפעם הראשונה מזה חודשים ספורים
ראשה  צלול לגמרי, נקי מסמים ומאלכוהול.
ולרגע , לרגע בלבד, היא חשה בושה. היא חשה מושפלת, רגש אותו
הדחיקה זה זמן רב. ואז היא מבינה שיש לה עוד מה למכור... ואולי
להפטר מנשמתה לא יהיה כמו למכור את גופה, אולי החוסר באותו אגו
וקיום ומודעות יגרמו להכל להראות קל יותר. בלי מחשבות. בלי
תהיות.
ואז הוא מדבר: " אני רוצה להבהיר לך: איני מציע לך גאולה, לא
שחרור ולא טיהור. אני מציע לך להשיל ממך את הגנתם של כוחות
אחרים , למכור את מקומך בגן עדן , למכור את זכותך לגאולה,
להיוולד שוב לחשיכה, לקשור עצמך לכוחות של כאב ועצב ועונג
ושחרור...."
"ומה אתה מציע לי? מה אני אקבל בתמורה?"
הוא מחייך, והיא מבינה שהוא אכן פיתה אותה, והיא מביטה בו ,
ורעד של קור עובר בכל גופה. היא מביטה בסכין הארוכה התלויה,
מוסתרת בצד מעילו, ומבינה שהוא מציע לה שחרור, להשתחרר מגופה
ונשמתה. להפשיט מעצמה את מה שנותר מהרצון והצורך, אין הוא מציע
לה הדוניזם, אין הוא מציע לה הארה או כסף או כל דבר אחר, הוא
מציע לה חשכה, מוות. הוא מציע להרוג אותה.
והיא מבינה שהיא עומדת להסכים.

והיא באה איתו לכנסייה ישנה, ונושאת את נדריה, ושופכת את דמה
על אבן המזבח השחורה והמלוהטת, ואז נשכבת עליה, חורכת את
גופה.
היא רואה את קונרד עומד מעליה, חרבו בידו. והוא חותך אותה,
והיא מרגישה כיצד היא מתבשלת בדמה שלה, וטובעת בו, נחנקת ממנו
ומתענגת על מגעו על עורה.

היא מרגישה כיצד משהו, משהו בלתי מוחשי ובלתי מוגדר ועם זאת
מורגש... ועם זאת כואב.... עוזב את גופה. לרגע נדמה לה שהיא
רואה הבזק, שהיא רואה אישה אחרת, שונה ממנה, צועקת
"לללללללללא!" ושהיא צועקת זאת פעמים רבות, שהיא מייצגת את
ההפך מכל מה שקונרד מייצג, ושקונרד רוצה לאהוב אותה ולהרוג
אותה ולשכוח אותה, וכל זאת בבת אחת. היא יודעת שלא הייתה אמורה
לראות זאת, ומרגישה אכזבה משהו, כיוון שהיא יודעת שתצטרך לשלם
על כך. אולם כבר לא אכפת לה, בצורה מסויימת, היא כבר מתה.

בט מתעוררת לצידו של קונרד במיטה. חתכיה חבושים בבד שחור חלק .
הוא שוכב לידה ומדבר אליה, והיא מקשיבה לסיפור חייו, ובוכה
איתו, במקומות שבהם הוא מצפה שתבכה. והיא מנחמת אותו, בדיוק
כפי שהוא מצפה שהיא תעשה. וברגע השיא היא מבינה שכרגע היא
מוכרת את עצמה בדרכים שבהן לא מכרה עצמה עוד אף פעם. והיא לא
מרגישה חרטה, רק עונג , רק יופי. ובאותו רגע עוטפים אותה
חזיונות, והיא שוכבת, רועדת, ליד גופו הקר כקרח של קונראד,
והוא מלטף אותה ומכאיב לה. והיא רואה.... דברים.

וזמן מה אחרי זה היא עומדת בכנסייה נטושה. והיא שכחה על
קונראד, ולכך תרמו האופיום וההדחקה, והנה מגע רגע השיא של
המסה.
קולות השירה עוטפים אותה ומעלים אתה לגבהים חדשים. היא מרגישה
ממוקדת יותר מתמיד, מרגישה את סכין העצם שבידה, שאינה רועדת
כלל.
והיא מביטה בעיניו של הילד, הוא מפחד, אך מביט בה בציפיה
מוזרה, מזוכיסטית כמעט, והיא מבינה שגם הוא, בדיוק כמוה, מושפע
מהטקס, והיא מביטה בעיניו ובפניו ומנסה לזכור כל ניואנס קטן,
והיא מביעה בהבעת הכאב והעונג בעוד סכינה מפלס את דרכו לתוך
גופו של הילד, ודמו החמים זורם על ידיה הקרות.
היא שומעת צרחות וצעקות וסירנות. סירנות?!
ואז הדלת נפרצת, ושוטרים פורצים פנימה, וביניהם ישנו איש בשם
ג'ון, אשר ייזכר בדמותה של בט הרוכנת ערומה מעל גופתו של הילד
רק עוד שנים רבות רבות...

היא יושבת בכיסא, מרגישה את כוחו העצום, המגי כמעט, של החפץ.
והיא מחייכת, משום שהיא מבינה שקונראד אכן מילא את הבטחתו,
והיא אכן עומדת למות. והיא אינה יכולה, למרות שאולי הייתה
רוצה.... הייתה רוצה מאוד... לפחד ולחשוש ולרעוד.
אבל היא לא יכולה, והיא רק מרגישה רק ציפיה.
ואז החשמל מתחיל לזרום, וברגע הבא היא אינה מרגישה כלום, רק
מעיין דגדוג.
ואז החשמל מכה בה ושורף אותה וממיס אותה.
וברגע ההוא היא מחייכת- ג'ואן, חברתה מימי ילדותה, אשר הפסיקה
להיות זונה שנתיים לפני כן, הזהירה אותה שאם תמשיך למכור עצמה,
כך ברחוב, היא עלולה למצוא את עצמה מתה.
והרגש האחרון שעובר במוחה הוא שעשוע.