12/10/2002 22:55
אומנות המוות( נקרומנטיקה)


לפני שנתיים אליס מתה, והיום אני עומד לעשות את מה שאסור
לעשותו, את האיסור החמור ביותר שהוטל עליי. היום אני עומד
לעשות את השימוש המעוות והלא טיבעי ביותר שניתן לעשות
בכוחותיי.
במובן מסויים,אני מצטער על כך.
אליס הייתה יקרה לי מהחיים עצמם, וכשהיא מתה ידעתי מה עליי
לעשות.
עליי לדעת כיצד להחזיר אותה. ואם לשם כך עליי לההפך למהות
המוות, לעיוות של הבריאה והקסם וכל מה שחיי ונושם, אז כך
אעשה.
הכל התחיל מהיום שבו באתי לראשונה לבקר את הקבר שלה.
לא באתי להלוויה.
היא כתבה במכתב שלה שלא אבכה, שלא הייתה זאת אשמתי, שלא יכולתי
לעזור.
היא רצתה שאחייה בלעדיה, אבל כיצד יכלה להבין שלא יכולתי ולא
אוכל לחיות לעולם בלעדיה...?
אולם ברגע שבו ראיתי את המכתב המעוטר בטיפות גדולות וכהות
מדמה, לא יכולתי שלא לבכות.
זה כל מה שיכולתי לעשות, לבכות.
יכולתי לנחם אותה, ולנסות להבין, לנסות לעזור, אבל כל מה
שעשיתי לא היה הדבר הנכון, לא הייתי מה שהיא הייתה צריכה.
וכך באתי , ונשענתי על אבן הקבר שלה, שהייתה שחורה וקרה מאוויר
הבוקר הצלול והקר.
נשענתי ובכיתי. שוב. אפילו במותה, לא יכולתי להבין אותה.
ידעתי שהיא בוכה איתי, וידעתי שלא אסלח לעצמי על כך שלא עזרתי
לה. על כך שלא הבנתי.
וכאשר דמעותי נפלו על האבן השחורה, הם התאדו.
נגעתי שוב באבן. היא הייתה קרה.
ודמעותי המשיכו להתאדות.
ברגע ההוא, כשאצבעי טבלה בדמעה שעל האבן ונעשתה ארגמנית בקצהה,
ידעתי מה עליי לעשות.

נהפכתי לאובססיבי בקשר למוות, חקרתי כל אספקט שלו- פילוסופיה ,
רפואה, וכמובן- כישוף.
אולם כל התורות הנ"ל לא יכלו לתת לי את מה שרציתי, כולם אמרו
שמה שרציתי היה בלתי אפשרי, וכל המאגיה שחקרתי אסרה על כך,
והזהירה את מי שיעשה שימוש בתורת המתים שיישא בתוצאות חמורות.
אולם לי כבר לא היה אכפת.
התחלתי להגיע לאליס בתכיפות רבה יותר.
הייתי יושב שעות ליד המצבה . לפעמים בשלג .
לפעמים היה נדמה לי שאני רואה אותה, את אליס. היא הייתה מדברת
אליי, ותחינה נראתה בפנייה.
אולם לא יכולתי להרפות. לא יכולתי להפסיק. אני חושב שבזמן
מסויים התמכרותי עברה ממותה של אליס למוות בכלל.
הייתי מגיע למקומות שהיו בהם מגפות או אסונות טבע, ופשוט
מתהלך.
האנשים סביבי היו מביטים בפליאה בזר החיוור לבוש מעיל העור,
אולם לי לא היה אכפת.
נשמתי את ניחוח המוות והרקבון. את ניחוחה של אליס.
אחרי כשנה אנשים התחילו להמנע ממני- עור פניי נעשה דק וחיוור
ושביר כמעט, שערי , שהיה תמיד סמיך וכהה, התחיל להתדלל, ורידיי
התחילו לבלוט, שפתיי נעשו חיוורות וחסרות דם ועיני שקעו
בחוריהן. כל היצורים החיים התרחקו ממני כאילו הייתי המוות
בכבודו ובעצמו.
הם צדקו, אולם אני לא הבנתי את זה, לפחות לא אז.
יום אחד הכל נהיה בלתי נסבל.
ישנתי וחלמתי על אליס.
התעוררתי והרגשתי את גופה חם בזרועותי.
התעוררתי, והיא לא הייתה שם.
הבדידות הייתה יותר משיכולתי לסבול. לא יכולתי יותר, לא נשארו
לי הכוחות להשאר בחיים, לא בלי אליס. ואליס הייתה מתה.
הלכתי לשידה וחפנתי בידי חופן מלא של כדורים, הרמתי אותם
והכנסתי לפי, בולע ללא מים.
לאחר כמה דקות נפלתי על המטה.

הזיתי. בחלומי אליס הייתה איתי, היא שכבה לצידי, לא הדמות החיה
והנושמת שאותה זכרתי, אלא גופה קרה ונרקבת. בדיוק כמוני.
ליטפתי אותה ונשכבתי מעליה, חודר אליה.
היא השמיעה קול נמוך ושקט, שהיה דומה במידה מפתיעה לחרחורי
גסיסה ולקול הבעבוע העולה כשדמך מתחיל לזרום, ולקול המחליא
והמתקתק של צוואר הנשבר בעניבת חנק, ולכל קולות הגסיסה ששמעתי
בחיי. ואז היא ליטפה אותי וניערה אותי מעליה וחזרה לקברה, ואני
נשאר לבד. ניסיתי לקרוא לה, לבקש ממנה לחזור, אולם היא כמו
אורידיקי, לא שמעה ולא עצרה, וחזרה לה לשאול תחתיות.
ואני נשארתי לבד.
לגמרי , לגמרי לבד...

אולם היום אני יודע את הסוד.
למדתי אותו מספר יווני כרוך שחור שמכר לי מוכר עתיקות
באלכסנדריה.
הבנתי את הלחש.
לאור הירח המלא מכרתי את נשמתי, אשר מזמן כבר לא הייתה שלי,
לאותו אחד שייתן לי את הכוח שאזדקק לו.
באותו היום לא מתתי, לא היה זה גורלי. לא היה חלק מתוכניתו של
הארכיטקט הקוסמי להניח לי למות מוות כאחד האדם, אני שעבדתי
כוחות אחרים. אני , שכרתתי ברית עם המוות עצמו, אני , שירקתי
בפניו, שירקתי בפני כל מה שהחיים מייצגים, שרציתי רק את המוות
היבש של ארון קבורה ומגעה של גופה מתפוררת. הייתי מקולל באמת.
אולם , אין זה נורא, משום שהיום למדתי את התשובה.

הגעתי, והצבתי את גביע האבן על אבן המצבה של אהובתי המתה.
שלפתי את סכין הכסף הארוכה , החדה והענוגה וקירבתי אותה לגופי,
מרגיש את החום המוזר והמרתק שבקע ממנה, מקרב אותה קרוב יותר
ויותר לזרועי. בתנועה ארוכה , גם אם גמלונית משהו, חתכתי את
ורידיי. קירבתי את הגביע, מנסה שלא  לשפוך אפילו ולו טיפה.
ואכן לא שפכתי.
שום דם לא זרם.
וורידיי היו יבשים לגמרי.
היה זה רגע של שגעון, ואני התחלתי לחתוך את כל גופי, חתכים
רחבים , עקומים ומכוערים, לא דומים כלל וכלל לחתך היפה, הישר
והמסודר שעבר לרוחבה של זרועי.
כשאזל כוחי, שום דם עדיין לא זרם.
בייאושי, נשענתי על הקבר, מייבב.
כך נשארתי עד זריחת החמה.
אך דברים השתנו. השמש לא זרחה. היה זה יום הליקוי, יום אחד
בכמה אלפי שנים שבהם השמש כלל לא תזרח, לפחות לא לעוד כמה דקות
ארוכות.
היה זה תמוה, אבל היה אור.
היה זה אור כהה, סגלגל, שזרם על הקבר.
באור הזה ראיתי כתם על הקבר, הרמתי את הנוזל וטעמתי אותו. היה
זה טעם מוזר, היו בו טעמי הרוק והיזע והזרע והדם, וידעתי שזה
מה שאצטרך. הודיתי לאותה ישות אפלה, והתחלתי לצייר.
ציירתי נבל, אולם לא היה זה הנבל הזהוב של אורפאוס, היה זה נבל
מסוג שונה, כשם שגם בקשתי הייתה שונה... אורפאוס רצה להחזיר את
אהובתו, אני הייתי שונה, אני רציתי להתאחד איתה, לא משנה באיזו
דרך. הנבל הכהה שצייר זהר באור הסגלגל, ולאט לאט התחיל גם כל
המעגל מעוטר הרוניות סביבו לזהור באותו אור זרחני ומת.
לאט לאט הגיע האור גם לכתובת על המצבה.
ראיתי שהיא השתנתה- במקום שבו היה כתוב 1961-1977 היה כתוב כעת
1961- וברגע ההוא ידעתי שהצלחתי. ידעתי זאת עוד לפני שהאדמה
רעדה.
עוד לפני שאבן הקבר התרוממה, ויד שלדית אחזה בי ומשכה אותי
לקבר.
בכיתי וצחקתי . וורידי דיממו, אולם זה היה רק הולם,אחרי הכל
זאת הייתה העיסקה- מותי תמורת איחוד עם אליס. ואליס צוחקת,
הצחוק נשמע מוזר כשהוא עובר דרך גולגלתה היבשה כמעט.
אני יודע שהיא אינה יכולה לצחוק, אינה אמורה לצחוק.
אולם אין זה משנה כבר.
אני מתכופף ועוטף אותה בזרועותי, שהינן שלדיות כמעט כמו שלה,
אני נושק לה, וטובע בקור גופה ובקור המלטף של אבן הקבר.
מוות. סוף.