"מה אתה עושה?", היא שואלת בקולה המעצבן, הדביק.
"אני כותב", אני עונה בחוסר עניין וממשיך לתקתק אותיות במרץ על
המקלדת.
"תגיד לי משהו", היא מתחילה, "למה אתה אף פעם לא כותב בלשון
נקבה?".
"מה זאת אומרת?", אני מפסיק להקליד ומסתובב אליה.
"השאלה שלי הייתה מאוד ברורה", היא אומרת בתוכחה.
"למה שארצה לכתוב בלשון נקבה?", אני מקשה.
"כי ככה, בשביל ההתנסות", היא מנסה לנמק, "המון אנשים כותבים
בלשון נקבה, והמון נשים כותבות במין זכר. אני, למשל", היא
מתעלמת מהמבט המזלזל שאני שולח אליה, "אני הרבה פעמים כותבת
בגוף זכר. סתם, כדי לנסות עוד דמויות".
"אני יכול לכתוב בלשון נקבה", אני מתריס, מסובב את הכיסא בחזרה
אל המחשב, שולח ידי אל העכבר ופותח מסמך חדש ב"וורד". אני מותח
את מפרקי אצבעותיי ומתחיל. "היום קיבלתי מחזור", אני מקליד
ומייד מוחק. "היום גיליתי שמידת החזייה שלי גדלה מ-30B ל-40C".
מוחק שוב את הכתוב, הרי אני בכלל לא יודע אם אלו מידות
אמיתיות. "היום נכשלתי במתמטיקה, שוב". מוחק. "היום אפיתי עוגת
שמרים לבעלי לאחר שחזר עייף מהעבודה". מוחק. "היום", עוצר לרגע
בכדי לחשוב, "עשיתי תאונת דרכים. לפעמים אני פשוט מבינה כמה
שאני נהגת גרועה".
"אלוהים אדירים", היא אומרת וסוטרת לי בחוזקה על לחיי, "אתה
כזה שוביניסט".
"מה עשיתי?", אני סוטר לה בחזרה על לחיה. היא מתקפלת ומביטה בי
המומה למשך כמה שניות.
"אוח, לא משנה. תכתוב מה שאתה רוצה", אומרת בסוף בכעס ועוזבת
את החדר.
במקומה, נכנסת לחדר שפרה. "מיאו", היא מייללת ומתקרבת אליי
בכדי שתוכל להתחכך ברגלי. "שפרה", אני אומר לה, מעביר ידי על
פרוותה החלקה, "את הבחורה היחידה שמבינה אותי". היא מביטה בי
בהבנה. בפנים בפנים, היא יודעת שגם אני נהג גרוע. |