[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לנעמה, בעלת השיטה המופלאה ביותר לאכילת קרמבו.

הוא הביט בי במבט מזוגג. ישבנו שנינו בסלון של ביתי. שקט. אני
הייתי שקועה בקריאת מוסף השבת של "הארץ" והוא היה ישוב על
הרצפה, ראשו מונח על הספה, לידי, ופתאום שמתי לב שהוא מביט בי
במבט מזוגג. ו-וואלה, כמה שלא היה לי חשק למבטים מזוגגים באותו
הרגע.
שלא תבינו אותי לא נכון. מבטים מזוגגים של בחורים הם אחד
הדברים האהובים עליי. אותו מבט ספציפי, שהם משתמשים בו בכדי
לגרום לך לרצות לנשק אותם. המבט המזוגג הזה, שכמו אומר "כמה
שאת יפה, הייתי מת לשאת אותך לאישה ולהוליד לך שלושה ילדים,
חתול ובית בסביון", אבל בעצם אומר "בואי בואי, כפרה, אני מת
לזיין אותך על הספה החומה בסלון" במבטא בת-ימי כבד. לא שזה
מפריע לי, כי אחרי הכל, בסך הכל, כל הבחורות אוהבות בנים
שיוזמים, ככה נראה לי, ואם לא יוזמים - לפחות שיביטו בהן במבט
מזוגג כדי שתדענה מה הם רוצים מהן. אבל בדיוק באותו רגע לא
הייתי במצב הרוח המתאים לעסק, ולא התחשק לי שיזיינו אותי על
הספה החומה בסלון. לפיכך ניסיתי להתחמק ממבטו, אולם כשהבנתי
שהוא ממשיך לנעוץ בי את מבטו המזוגג הנחתי את העיתון והישרתי
אליו מבט. "מה עכשיו?" שאלתי בטון נרגז. הוא נרתע מעט, והמבט
המזוגג מש מפניו. "מה עשיתי?" שאל. "כלום", רטנתי, תפסתי את
העיתון בידי וחזרתי לקרוא אותו.
לפתע הוא התרומם ממקומו ואמר "הבאתי לך משהו". במשפט הזה היה
כל מה שנדרש בכדי לשבות אותי, ובראשי התחילו לעבור כל מיני
רעיונות למתנות מקוריות שיכל לקנות לי - את הדיסק החדש שרציתי,
תכשיט יקר, פרחים, אולי הוא קנה לי את ה - "הבאתי לך קרמבו",
הוא קטע את מחשבותיי ושלף מתיקו שהיה מונח על השולחן קרמבו
שבאורח פלא כמעט ולא היה מעוך.
"קרמבו?", תמהתי והושטתי את ידי בכדי לקבל את הקרמבו. הוא ניגש
אליי והתיישב לידי על הספה. "כן, קרמבו", ענה בפשטות, "לכבוד
זה שמתחיל החורף". הבטתי בו, ואז בקרמבו, ושוב בו ואז שאלתי,
קצת בחשש, "אתה מנסה לבחון אותי?". "מה זאת אומרת?", חייך
והשתרע על הספה, מניח את ראשו בחיקי. "נו, אתה יודע, לבחון איך
אני אוכלת את הקרמבו", עניתי. "מה זאת אומרת?", שאל שוב. "כלום
אינך מכיר את תיאוריית ניתוח האופי של אנשים לפי הדרך בה הם
אוכלים קרמבו?", שאלתי בפליאה. "אין לי שמץ של מושג על מה את
מדברת", ענה, כולו מחויך. "אם כך, אצטרך להסביר לך", אמרתי
בטון רציני. "אני מקשיב", חייך אליי מלמטה.
"תראה, יש כל מיני דרכים לאכול קרמבו, שהרי כל קרמבו משלב
בתוכו שלושה אלמנטים: השוקולד, הקצפת והביסקוויט. יש אנשים
שהכי אוהבים את הקצפת, יש אנשים שהכי אוהבים את השוקולד, ויש
אנשים - האנשים הכי נורמליים, כמובן - שהכי אוהבים את
הביסקוויט, שהוא-הוא המהות של הקרמבו. ולחשוב שיש כאלה שאוכלים
את הקרמבו ומעזים - למען השם - לזרוק את הביסקוויט הנשגב אל
האשפתות בלי בושה, ואף אחד לא טורח להציע הצעת חוק הנוגדת את
הפעולה הזו. נעזוב לרגע את האנשים הנוראיים האלה. יש לנו את
השוקולד, הקצפת והביסקוויט, וחייבים להחליט על דרך פעולה בקשר
אליהם. יש כאלה שאוכלים קודם את הביסקוויט ואחר כך חופרים
בקצפת או אוכלים את השוקולד והקצפת, אבל זו אינה שיטה טובה
בעיניי, משום שכך אתה גם פוגם בצורתו היציבה למדי של הקרמבו,
וגם אתה מסיים קודם את החלק הכי טעים, שזה מה שפראיירים עושים.
לשאר האנשים יש שלל שיטות מגוונות. יש שיאכלו קודם את השוקולד,
אחר כך את הקצפת ואחר כך את הביסקוויט, יש כאלה שיאכלו את
השוקולד ואת הקצפת תחילה, ומכאן אתה יכול להבין שיש אינספור
דרכים לאכול את הקרמבו".
"אני מבין", אמר לאחר שסיימתי את נאומי הקצר, "אבל איך את
אוכלת את הקרמבו שלך?". "אני?", אמרתי והבטתי על הקרמבו שבידו,
"אני אוכלת קודם את הקצפת בכפית". "באמת?", הוא צחק. "למה אתה
צוחק?", עשיתי פני נעלבת. "כי את ממש חמודה", ענה. הבטתי בו.
הוא שוב הביט בי באותו מבט מזוגג, אבל הפעם הוא היה כל כך חמוד
שפשוט יכלתי לראות שכוונתו לא הייתה לזיין אותי על הספה החומה.
ניסיתי גם אני להביט בו במבט מזוגג (אם כי לא היה לי מושג
כיצד), רכנתי לעברו ונישקתי אותו על שפתיו. שמעתי את הקרמבו
נופל מידו על הרצפה. נשארנו דבוקים אחד לשני למשך שניות
ארוכות, ואז הרמתי את ראשי והבטתי בו. עכשיו היה לו מבט מזוגג
אחר, המבט של אחרי הנשיקה, שהוא ללא ספק המבט הכי חמוד שיכול
להיות להם, לבנים. אפילו יותר חמוד מהמבט המזוגג של לפני. הוא
נשם מעט בכבדות ונראה נרגש למדי, וכל כך חמוד. קלישאה של
ממש
. "תגיד", אמרתי בשקט, "איך אתה עושה את זה?". "איך אני
עושה מה?", הוא נשמע מבולבל משאלתי. "איך אתה אוכל את הקרמבו
שלך?", שאלתי כאילו היה ברור מלכתחילה שזו הייתה השאלה שלי.
"אני?", ענה, "אני לא אוכל קרמבו". "מה זאת אומרת לא אוכל
קרמבו?!", הזדעזעתי. "אני לא אוהב קרמבו", ענה.
"תקשיב", אמרתי בקור, "אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמעתם על האלה
שטוענים
שהפינצ'רים הם
העם הנבחר?

אלפרד


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/11/02 11:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועיה וולק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה