אתמול ראיתי איש מכובד כזה, עם חליפה ותיק והכל, אבל משום מה
זה נראה לי סתם.
מבחוץ הוא נראה כמו איזה מנהל חשוב בחברת הייטק מצליחה, אבל לי
הוא יותר נראה כמו אבא לארבעה ילדים שפיטרו אותו כבר לפני שנה
והוא סתם לובש את הבגדים האלה כדי להיזכר בימים שהוא עוד היה
מישהו.
זה נורא העציב אותי לראות אותו מסדר את העניבה ומיישר את
המכנסיים. הוא בטח נזכר לרגע בימים שבהם הייתה לו מטרה בלסדר
את העניבה, כשמישהו עוד הסתכל אם היא ישרה או לא, כשמישהו עוד
הסתכל עליו בכבוד.
שאנשים היו משתתקים כשהוא היה מדבר, שהוא היה חוזר הביתה עם
משכורת ואשתו הייתה נותנת לו נשיקה על הלחי ואומרת לו שהאוכל
מוכן, והילד שלו לא היה שואל אותו איך זה שהוא כל היום בבית
ספר ואבא בבית לא עושה כלום.
כשהוא לא היה צריך לקום בבוקר ולשמוע את אשתו מתלוננת על זה
שנמאס לה ושילך כבר ללשכת עבודה כי אי אפשר לחיות ככה.
וכל מה שהוא עשה היה ללבוש את החליפה הכי יפה שלו ולצחצח את
הנעליים עד שהן היו מבריקות, ולתקוע בתיק העור שלו כמה דפי
ציור של הילדים שלו כדי שזה ייראה כאילו יש בתיק מסמכים
חשובים.
הוא היה יוצא לסיבוב ברחוב, נהנה ממבטים של אנשים שבטח חושבים
שהוא איש מאוד מצליח, חלקם אפילו מקנאים בו.
ובלילות היה לו קצת קשה להירדם כשהוא היה נזכר בפעם, שהוא לא
עבד על אף אחד, כשהוא באמת היה איש מכובד וחשוב, ואף אחד כמוני
לא היה חושב שזאת רק הצגה.