אהבה כזאת אתה יודע שלא תמצא לעולם.השכל אומר שהכי טוב זה
להפרד. להגיד יפה שלום. אבל הלב, הלב אומר אחרת. הלב אומר
להשאר, להרגיש קרוב,רק לעוד קצת... בפעם הראשונה שחשבתי לגמור
את זה, עברה בי מין צמרמורת נוראית שכזאת וישר הרמתי אליה
טלפון. קבענו שניפגש לאכול ארוחת ערב אצלי בדירה. בשמונה
בידיוק היא הגיעה, היא אף פעם לא מאחרת, זה אחד הדברים שאני
אוהב אצלה. אף פעם לא הייתי צריך לחכות לה. בגללה אפילו למדתי
איך לא לאחר אף פעם.לא רציתי שהיא סתם תחכה לי. יום אחד קבענו
להפגש אחרי הצהריים בשנקין פינת אלנבי. אני איחרתי רק בעשר
דקות, וכשהגעתי ראיתי את דנה יושבת שם, מחכה לי. היה לה מבט
עצוב כזה בעיניים, כאילו אכזבתי אותה. חיבקתי אותה חזק חזק
ואמרתי לה שאני מצטער. מאז לא איחרתי יותר בחיים. אחרי שהתחלנו
לאכול זה שוב קרה, שוב עברה ל בראש המחשבה של איך זה יהיה
לחיות בלעדיה. איך זה יהיה לא להתעורר לידה בבוקר, לא ללכת
איתה לישון....
לפני שהיא הלכה הבייתה היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי:" נוקי
שלי, אמרתי לך פעם כמה אני אוהבת אותך???" כאילו הכל כרגיל,
כאילו כלום לא קרה. אבל אני יודע שלא הכל כרגיל, אני יודע שאני
סובל. אני יודע שהגיע הזמן שנלמד להיות קצת לבד, שנקח קצת
הפסקה אחד מהשני. כי אני פשוט לא יכול יותר, אני פשוט צריך את
החופש שלי.
אבל דנה, היא כל כך מאושרת, היא כל כך אוהבת אותי. וגם אני
אוהב אותה, אהבתי אותה מהרגע הראשון שראיתי אותה...
זה היה בקיץ לפני שנתיים בערך.אני וחברים שלי ירדנו לחופש
בסיני אחרי שסיימנו טירונות.שכבנו על החוף עישנו סיגריה.. ואז
הם ניגשו אלינו, ארבע בנות יפיפיות ובינהם דנה שלי, בלונדינית
עם עיניים ירוקות, כאלה שמסתכלות עלייך ואומרות, איתי יהיה לך
הכי טוב בעולם...
באותו לילה בסיני לא יכולנו להפרד אחד מהשני. הרגשתי כאילו אני
יכול לבלות איתה ימים שלמים בלי שיימאס.
אבל מאז כבר עברו שנתיים ואני מרגיש שאני כבר צריך קצת זמן
לעצמי.
אבל אני יודע שאהבה כזאת אני לא אמצא לעולם. השכל אומר שהכי
טוב זה להפרד, להגיד יפה שלום. אבל הלב, הלב אומר אחרת...



מוקדש באהבה ליותם, שלימד אותי שלפעמים צריך גם להקשיב לשכל.