אני והיא בחדר המלון. קירות חשופים, גיטרה שבורה נשענת על אחד
מהם, מיתריה מפרפרים, גוועים... היא שוכבת על המיטה, אני שוכב
על השטיח האדום שלמרגלותיה. היא מוזגת שמפניה, ואני מדליק את
הטלוויזיה, עובר עולמות בלחיצת כפתור. אני עוצר. מתחיל פרק של
אסיד - מן. אני משחרר צחוק וולגרי. היא מתעלמת. שרידיה של
תרבות הסמים מפוזרים על השטיח, כמוני, ועל מסך הטלוויזיה אני
רואה את אסיד - מן ואת פלשבק, עוזרו הנאמן, מנסים להציל את
העולם מידיו של ד"ר ריאליטי המרושע.
"אני לא מאמינה שאתה רואה את זה," היא אומרת, בדיוק כשד"ר
ריאליטי תופס את אסיד - מן במלכודתו המשוכללת ועומד לשטוף את
מוחו בתעמולה פשיסטית. אני לא מבין למה בדיוק היא מתכוונת,
שהיא לא מאמינה שאני רואה את התוכנית, או שאינה מאמינה שאני
רואה את מה שאני חושב שאני רואה. בכל מקרה, לי זה לא משנה, אז
אני מתנער ממנה במשיכת כתף, ממלא לי עוד כוס של שמפניה, ומפורר
לתוכה כדור בצבע מסתורי. "סדרה של מסוממים..." היא ממלמלת. ממש
ממורמרת היום, הכלבה. "כאילו שאני לא יודע שאת מזריקה כל היום,
יא נרקומנית!" אני צועק מבלי להסתכל בה. עכשיו תורה להתעלם
מקיומי, למחוק אותי. המציאות לא באמת כל כך קשוחה כמו שרוצים
שתחשוב, אסיד - מן...
בינתיים ד"ר ריאליטי כבר כמעט גמר לצלות את מוחו של אסיד - מן,
והמצב נראה עגום עבור ידידנו הנרקוטי. "מעניין איך הוא יצא
מזה," היא פולשת לתוכי. תשתקי. אני רואה אסיד - מן. בכל מקרה,
כשהכל כבר נראה אבוד, פתאום מגיע פלשבק משום מקום ומזיין את
ד"ר ריאליטי מכות, אבל אז השומרים של הדוקטור הרשע מתחילים
לעשות בלגן, וסוגרים במהירות על פלשבק האמיץ, שבשנייה האחרונה
מצליח לזרוק כמה קרטונים לאסיד - מן, אשר משתחרר מכבליו, ומציל
את העולם מידיו של ד"ר ריאליטי. כרגיל, הפרק נגמר בסצינת בית
חולים פסיכיאטרי. אסיד - מן שרף לעצמו את המוח (שוב) כדי להציל
את האנושות, אבל אף אחד לא זוכר לו את זה, חוץ מפלשבק, כמובן,
והוא נשאר בכותונת משוגעים עד לפרק הבא.
"לא!!!" אני צורח בטירוף ומשליך את השלט אל המרקע. השלט פוגע
בזכוכית ברכות מפתיעה וסודק אותה מעט. "שיט. בנזונה. סדקת את
הטלוויזיה," היא גוערת בי. יש לה נטייה מטמטמת להצהיר את המובן
מאליו. "מצטער," אני מטפס על המיטה ונשכב לידה, "התכוונתי
לשבור אותה." "אתה חושב שאתה ממש מצחיק, מה?" היא כבר ממש עולה
לי על העצבים, אז אני שולח יד למותן שלה, מושך את הפקק ומשחרר
ממנה את כל האוויר. אני לא זוכר שהבובה הזו יכלה אי פעם לדבר,
ואני בספק אם היא למדה היום. "מה שמוכיח שהיא ריגלה אחריך,"
הוא מתערב. הפעם אני נאלץ להסכים אתו. אני מביט סביבי, איזה
בזבוז משווע, אני צריך חברים יותר אמינים ופחות פסיכוטיים.
בעצם, כשחושבים על זה, אף פעם לא היה לי סיכוי. אני צריך למצוא
חבר נאמן, מישהו כמו פלשבק, ואז אולי אוכל גם אני להיות גיבור
כמו אסיד - מן. מצד שני, אסיד - מן החזיק בהשקפה שהקוסמוס הוא
מודעות אחת שלמה המאחדת את כולנו. ואני? כנראה שתמיד ידעתי
שאני קוסמוס בפני עצמי, ודווקא לא כל כך שלם. לך תדע... |