החומות נבקעו
הסוסים השחורים שוכבים על הארץ, דמם נוזל אל האדמה החרוכה,
עשן עולה מנחיריהם בחרחוריהם האחרונים
והופך לעננים שחורים, מחושמלים
"הבט," אני מצביע אל הסופה הנרקמת
"אני חושב שהולך לרדת גשם."

הברקים ניתזים, מכים זה בזה
מזכירים לי את שקשוק החרבות בשדה קרב זרוע דם
"החברים שלי קבורים פה," אני מצביע על האדמה הקשה
"גם אני קבור פה."
הטיפות הראשונות איטיות ומלוחות
אך הן הופכות במהירה לשיטפון מתוק
המרווה את המדבר הצמא.
ידידי מניח ידו על שכמי
"השתחררת," הוא לוחש
אני מהנהן, נותן לעצבות לטהר את נשמתי
במלחיה הצורבים,
והשיתוק מרפה.

סוף עונת הזעם.