11.9.2001

תהום בחזה.
כאב לא מוסבר כי זה לא אנו
זה הם.
אבל הם אני.
הם אנשים
שזעקו אל מותם.

הם ראו את המוות מול עיניהם.
אולי אמרו "אל מלא רחמים"
או הצטלבו
ובעיניהם בעתה
כי הנה
הם מתרסקים אל בניין
ללא מטרה
כי החליטו
בשבילם
שזהו-
מספיק לכם לחיות.

היא שתתה את הקפה במשרד
ולשנייה הביטה לחלון.
הקפה נשמט מן היד
והתרסק לרצפה
ולפני שהספיקה לבכות
כבר המטוס התרסק בתוכה.

הם אנשים שחיו ועבדו
כמוני.
נשמו נשימה אחרונה.
נרצחו ללא כל רחמים
חלק מהצגה נוראה.

מנהטן עולה באש
העולם החופשי כבר לא חופשי כל-כך.
השלכות הסטוריות
ועצב
ואיש אחד בין ההריסות
נשכח.

יש תהום בחזה.
ואני נופל לתוכה.
לבד בוכה
על עצמי
עלייך.
כי העולם מת לי
בואי נתכנס מתחת לשמיכה.

יהי זכרם ברוך
גיבורים בעל כרחם.