ולשנייה אחת,
הפצע נפתח ודימם.
ולא היה איכפת, כי גופי לסבל כבר התרגל.
אך הפעם, גם כאב לא חשתי.
רק הדם הסמיך אל אוויר העולם פרץ,
איים לרוקן אותי, את גופי, את ליבי.
ואני, אדישה הייתי.
שכן, לא אמות מזה,
אולי אסבול, אולי גם אחלש,
אך מוות לא יהיה בעיני.

אהובי, מרצחי, לא אבקשך להביא לי תחבושת,
כי פוגע לא יעזור, ודמי ממשיך לזרום.
ועודני אדישה.

מהר, הב לי תחבושת, בפעם האחרונה
אם כי פצעי עוד ישוב ויפתח.
אך לעת עתה,
סבלי הוא זניח,
לעומת הסבל המחכה לי בפינה.