אני והוא, הכרנו עוד לפני, אבל אף פעם לא ייחסנו משמעות לרגשות
שלנו, זה לא שהם לא היו שם, פשוט העדפנו להדחיק אותם, עד שערב
אחד פתאום הכל השתנה... השמיים? הם נשארו אותו דבר, אבל כל
השאר השתנה. הכל התחיל שם, בשדה. כשישבנו אני והוא אחרי שבוע
ממש ארוך של מבחנים ודיבורים. אני מודע לכך שאין שום קשר בין
הדברים, אבל פשוט ככה זה היה.
ישבנו שם בשדה שצמוד למפעל לייצור סבונים, הוא חיבק אותי
ושיתפתי פעולה, למרות שידעתי שכל העניין הזה יוביל בסוף לשברון
לב, אבל לא יכולתי שלא לתת לזה נסיון. הייתי תקוע בין הרצונות
של הלב להיגיון של המח. הלב פעם בחוזקה כאילו הוא עומד לצאת
מהמקום, באותו רגע פשוט ידעתי... אני מאוהב. בפעם הראשונה
בחיים שלי ידעתי, ידעתי איך ההרגשה המופלאה הזאת של האהבה,
הפרפרים בבטן, החיוך שאיתו מתעוררים בבוקר, הכל היה פשוט
מושלם, לא חשבתי שמשהו יכול להשתבש. מי בכלל יכול לחשוב על
דברים כאלו כשפתאום הכל כל כך מושלם? אני לא, אבל אם הייתי
יודע שהכל יגמר בסופו של דבר, בחיים לא הייתי מסכים לזה, לא
הייתי מרשה לעצמי לעבור את זה. אבל באותו הרגע? בלהט הרגע, מי
יכול לדעת?
אז ככה עברו להם ימים של כיף, חיוכים על הבוקר, דיבורים עד
השעות המוקדמות של הלילה, אפילו בילינו לילה בים! מסיבה לא
ברורה ישבנו כל הלילה בים. מחובקים, מחזיקים ידיים, צוחקים,
שמחים עד השמיים.
אבל מה כל זה שווה עכשיו? אחרי שהכל נגמר?
אחרי אותו לילה בים, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה, אפילו
השקיעה כבר לא נראית לי אותו דבר. אחרי שביליתי שקיעה איתו,
אני לא יכול לדמיין אפילו להסתכל עליה בלעדיו, אולי זה פשוט
אני.. אולי אני ייחסתי לזה משמעות יתרה? ואולי בעצם לא? אבל
איבדתי אותו... איבדתי את החבר הכי טוב שלי, איבדתי את האהבה
הראשונה שלי.. והכל בגלל טעות אחת. אתם בטח שואלים את עצמכם,
מה כבר יכל להרוס אהבה שכזאת? כמו באגדות. אני אגיד לכם מה,
טעות אחת והכל הולך, הכל נשרף. וטעויות במקרים כאלו אי אפשר
לתקן, זה יוצר שקע, שקע עמוק, הייתי אומר אפילו בור. שאי אפשר
לסתום אותו עם שום דבר.. ניסיתי תאמינו לי, אבל אפילו להתאהב
מחדש לא עוזר, כי המישהו המיוחד ששובר לכם את הלב, אפילו פעם
אחת. שובר אותו לתמיד, למרות שבסופו של דבר הוא מחליד, אך
הצלקת נשארת, למדתי כבר לחיות עם הכאב, אך לא עם הבדידות, אז
מה יקרה לי עכשיו? האם אמצא שוב את האחד שבזכותו אקום כל בוקר
עם חיוך...?.