"מה זה?!" , התעורר אלעד בבהלה.
קולות ההמולה שהציפו את הלילה בשניה שאחרי התעוררותו הבהולה
נדמו לפתע.
אלעד הציץ בשעונו, ושוב הציץ, רק כדי להיות בטוח.
"התרנגול מקולקל!!!"
"אבא" רץ אלעד לחדר הוריו, "אבא, למה התרנגול מעיר אותנו
בשתיים בלילה?"
אבא הציץ מתחת לשמיכה, עם מבע פנים בלתי מוסבר, מין. חצי
חיוך, חצי השתאות. הוא פלבל בעיניו באקראי. "מילא שיש לו שאלות
באמצע הלילה, אבל הוא כבר בן 12!" חשב לעצמו. "לא יכל למצוא
שאלה יותר טובה לשאול בעיתוי כזה?"
אמא העדיפה שלא להציץ.
"אבא, למה התרנגול מודיע על הבוקר בשתיים בלילה?" חזר אלעד על
שאלתו.
אבא פלבל בעיניו שוב, עם אותו חצי-חיוך-חצי-השתאות. מצב החשבון
בבנק לא אפשר לו לתת תשובה מספקת. פרצופו הקפוא כמכסה על מצב
לא נעים, אי בהירות שלא תעורר שאלות נוספות.
אבל אלעד היה נחוש בדעתו להבין, ומחשבותיו החלו נודדות לעבר
העומק הפילוסופי של השאלה. הוא החל חושב לעצמו בקול רם.
סבלנותו של אבא, שעד לרגע זה באה לידי ביטוי בשימורו של אותו
פרצוף חצי מחייך, חצי משתאה, החלה פוקעת. הוא התרומם לכדי
ישיבה.
הלילה המתוכנן כבר לא יצא לפועל. לא אחרי דבר כזה.
"אבא, למה לגמל שלמה אין דבשת?" היקשה אלעד.
אבא אזר את שאריות הסבלנות האחרונות שגירד מפדחתו. הוא חשב
בכל-כך הרבה ערוצים מקבילים אך התשובה לשאלה, הגיונית ככל
שתהיה, פשוט לא הגיעה. גם ניסיונות לשכנע את אלעד בחוסר
ההכרחיות של השאלה עלו בתוהו.
צמרמורת עברה בגופו של אבא כאשר פתאום ראה את התשובה כל-כך
ברורה ונוצצת.
אבא חיבק את אלעד ונשק על מצחו.
"אלעדוש" הוא הפתיע גם את עצמו ואמר בנעימות של שמיכת פוך
מלטפת, "בדיוק מאותה סיבה שעכביש לא יכול לעשות שיחה בארבע
עיניים!" |