כשהייתי ביסודי הייתי הילד הבכיין של הכיתה. תמיד בכיתי.
מכל דבר קטן בכיתי. פעם פעם באתי לבית-הספר ושכחתי להביא מחברת
תנ"ך אז התחלתי לבכות, סתם ככה על המקום מול המורה, מול דנה
שאני אוהב ומול כל שאר החארות שהציקו לי. היום אני כבר אוטוטו
בן 30 והמצב רק החמיר.
אני בוכה כל הזמן, מהמצב הביטחוני, מזה שאני מרגיש שרוני בוגדת
בי, מאמא שלי שהסרטן שלה כל הזמן חוזר, מזה שפאבריציו בגד
בקמילה ב"בובה פראית". שום דבר לא עוזר.
הלכתי לרופאים, הלכתי לשיאצו. למה לא הלכתי?. לפני שבוע
הפסיכולוג שלי אמר לי שלהתמודד עם בעיות בעזרת בכי הוא תסמין
של איזה "תסביך כוסאמו" או משהו כזה ושאני בעצם רוצה לזיין את
אמא שלי. הורדתי לו כאפה והלכתי משם, בוכה. |
