האגדות סיפרו על המקום מה שהעצים הביעו, עצי זית בני 350 שנה
שהיו נותנים פרי, שנה אחרי שנה, וירון אהב לתלות עליהם את
הערסל, ולהירגע בשעות הערב הנעימות כאשר היתושים לא מפריעים לו
בשנתו.
הצליל שהגיע באותו יום לא נשמע אף פעם, זה היה מעומעם והיה
אפשר רק לנסות מה הוא מביע.
ירון התעורר מרעש זה, תוך כדי גירוד עז ברגלו מיתוש טורדני
שהשאיר את חותמו. ממולו הוא הבחין בתוך ערפל כבד בספוטים
שמאירים עליו אור לבן וחזק. הוא צבט את עצמו והבחין שהוא ער.
ואז במרחק של מטר ממנו הגיע חייזר - היה לו ראש גדול ועינים
עגולות, אף מעט שקוע ובתוכו זוג נחירים עמוקות. היד שהושטה
אליו היתה בעלת אצבעות ארוכות. ירון התעשת מהר ואמר באנגלית
בעלת מבטא ישראלי צורם: "דונט טייק מי פליז, אי אם נוט פינשט
איר יאט". החייזר התבאס כי מבחינתו היתה לו משימה והוא רצה
לסיימה כמה שיותר מהר ולחזור למועדון 'לחייזר' שהקים המטה
המרכזי שיושב ברמת הגולן לא רחוק מגבעת טל.
החייזר דיבר אליו בעברית במבטא לא מוכר ואמר "שבאמת היה מוותר
לו, אבל נגמרת לו המשמרת עוד מעט והוא חייב להביא אדם למעבדה
למחקרים על כדור הארץ".
ירון קצת נלחץ והחל לזמזם לעצמו את התקווה, דבר שהיה נראה לו
הכי הגיוני לעשות באותם רגעים מלחיצים. החייזר עמד בחוסר
נוחות, כי הוא לא ידע אם הוא צריך לעמוד דום כי הרי הוא לא
ישראלי ולא יהודי. ירון שם לב שהחייזר לא חש בנוח ומכיוון
שירון הוא בחור טוב מיסודו הוא חדל מלזמזם את התקווה.
הוא הציע לחייזר סיגריה ופתח בשיחת הגיגים. החייזר התיישב על
הערסל, עישן סיגריה ושיטף פעולה. הוא הבין שעם ירון קשה לתקתק
ענינים, ואם כבר הוא מאחר למועדון 'החיזר' עדיף שיהנה כמה
שיותר על כדור הארץ.
בנתיים באו חברים, עברו עוד סגריות מיד ליד, וגם כמה נגלות של
קפה. החייזר השתלב די יפה בין כל החברים המוזרים שהגיעו לירון
לחצר. הוא הסתכל מסביב וגילה לתדהמתו שחוץ מזה שיש לו אצבעות
ארוכות במיוחד, הוא די נורמלי יחסית לסביבתו המזדמנת. אולי
אפילו נורמלי מדי, כי השיחה שהתחילה נחמד התפתחה להגיגים קשים
ונפטלים שאפילו הוגים נכבדים מתקשים לעכל.
בתוך כל המהומה קיפל החייזר את אוזניו, הלך חרישית לאחור, ורץ
לעבר הצלחת המעופפת שחיכתה. בדו"ח המשמרת כתב: "ליושבי כדור
הארץ מוח פטלטל ובעיתי, יתכן שזה מדבק, ועדיף לא להתעסק איתם,
אפילו לא בתנאי מעבדה".